כמה זמן עוד תטיחי מילים
העולים ונושרים שיר ועוד שיר
משאירים שאריות בציפורניים
השורטות קיר

הן תפולנה באחרית שחוקות
והרעם יתגלגל וקול השריטה
יצרום אליי רחוק הד נוטש ביתה

הרוח נושב שוחק הרים
לגאיות ומעברים צרים

צאי מחללים מאוהלים
מקולות נוהמים
הברות ורוחות משרכות
ופורמות שערך השחור
אל האור בבשר הפרי
המבשיל הדובדבן האדום
והתות מתקתק
השאירי את הדף-לבן
הניחי לקסת והדיו

הדיו יתגלגל במדרונות
כאיילות נמלטות
מפחד הסימנים
עלטת השורות הקודרות
האור מהאישונים בוקע
נוגהות ללא הגהות
אלומת זרקור מאור
תמציתו מרכזת נשקפת
עוטפת ימים רשתות וקורים ארוגים
בפינת התיקרה המנורה
ללא כדים ושמנים
אך קולות עולים כינורות המקרא
ושקרה ונקווה

ממי נהרות בבל ומגדלים נופלים
הביטי שם עמדנו בדעתנו
ודגלנו טלאים בלויים
פרפר אחרון מפרפר מעופו
וחלומו לצאת מהחלון
יגשים בצאצאים
הנמים גלמים עש בארון
את החוטים הקורים יריעות
כסות האישונים
הנחי התרים מפותלים בנדרים
פקעות על השעות החולפות
טוי קורותייך בחוטים הנחי כתרים
הדורים הדרים בראשי
ימים קרועים
תוכך נעים מבעבעים
זכרונות נזרים
והנחלים השומרים שמם
בחלוף הזמנים
הפישון הגיחון חידקל ופרת
נאמנים
סובבים אישונים
עיניים נוקבות ורואות
אומרות
מה היה שם
גן עדן לשוטים
והחרב המתהפכת
בבטן הרכה מאז

השנים חלפו
העידנים השליגו
והשלג נפל
על שלומך
את זוכרת כיצד העצב
בא עם ילדים זוחלים
היו באות בך הדמעות
ללא כללים החלים
על הארובות
נושרות
שורות שירים שאריות
עוד פירור אחרון
בזעת אפך בחרון
לחם חוקך
עודך במתיקות הכאב עורה
ואינך דבורה מאספת צוף
ולא נביאה בקצוף זעם נביעה
הנוהרת תוכחות
ראי

אוכמניות  שאיתן אפשר היה בנקל
להותיר שפתיים מוכתמות והמיץ היה זולף בימים
וזוחל לילות שהעור היה מאדים פירות
תפוח קלות הדעת
והקולות היו עולים
בין ריחות עצים עבותים תאווה
בין בנות האדם לנפילים
הנפש גם כך או על כך
כאבה בצבעים והגוונים
לא נראו כסמדר
הפרגודים
את רואה
מגוננים על הפרי הבשל
הנופל לידי העדה והעם
מה עוד נותר שלא הובן כהלכה
את רוצה מקום אחר שהנווד בו תר
לכי לנווה המדבר
נווד יגיש לך פרי התמר

מתוק כאז וכתמיד
הבשר
ימתיק על הרוע והמר
וגרעין יטמון
לדורות נודדים
מכפותיו ישזור לך עבותות
באותות שאריות אהבותיו
תחת צל כפות עצים
שהזמן העצים
נגע ראשם בשמיים
קוטף רוחות
סחט טיפות הטל והמים
בעונותיו שנשם
תרצי בעוונותי.

ונשב בנקבוביות עורך
ישלח יצמיח הזמן
אצבעותיו ילטף כלופת
נשותיו
צמרות צמרמורות
צמת אישה במדבר לאיש
יחיש צעדיו ואין להכחיש
עכשיו עומדים בין מתיקות תמר
לטעם המר
ורחש
מים מפכים ושקט דומם
טרם בוא הרעש השותק
וסודק בסודך
מקומם מעפר זמנים
העוקרים ומנתקים הרים
והסדקים הדקים נמוגים
מתפוגגים במים מפכים
צלקות אחרונות משתקפות
ומלקות  קורעות בעור אל האור
יוצאות מחול מעופן האחרון
לאחות זמנים שדודייך בגנייך
זמנייך התארכו התאחרו
כצבי ישראל עלי הרים יורדים
באים גולשים
הניחי הבמות הזבחים הבהמות
שאריות כאבים נעקדים
החרישי המאכלת
עוברת בגזרים והעיט עט בבשרים
עכשיו אפשר לרדת ממעלות ההרים
ראי צועדות שירות אורחות גמלים
נושאות תבלינים והריחות
עולים זנגוויל לבונה ומור הבשמים
בריחם נישאים נושאים
שאריות עמים שדבק
ריח זיעת  גופם ספוגה
בבדים
המשי כאן
ואין רואים
געי תמששי רוחות
באות בכפות עצי התמרים
אצבעות מרפרפות בכתמים
על זמנים שכאלה
פעם דברת ביראה
ותמהון גדול עמד בעינייך
מצימאון רגלייך לדרכים
היה עולה
כהמון שנשא ברגליו
האבק
את זוכרת את הגר
המדבר הזה  ראה הכל
איש נוטש אם וילדה
ומותירה עם חמת מים
גם אלוהים לא הסכים
למותה או מותו
והלך איתה ואיתו מלאך מוליכה
למלכותו

נער נשיאים ועמים
מה עוד יסופר
שהסנה בער
ועם על נבעריו סב
ארבעים שנה
על עקבותיו בעוונותיו
הרבים
אורחות המדבר
עכשיו שבים נסתרים
ואין רואים
מקורות המעיין