כעץ על יובלי מים
האמנתי כי תצמח אהבתי
טיפחתיה יומם וליל
וכתינוק
אשר לעולם לא אביא ולעולם
לא אצור מבטני לי הייתה
                              כתינוק.
האמונה החזקתני איתן
אך אין בה די
כתבתי וחרטתי על גב ידי,על
אבנים, רגשות שבהן רציתי.
כיסופים לרעד יד ורגל, וכל אחת
כמו גוף בפני עצמו. רעדי סופה
משתוללת בחורף, אשר פשוטים תחתיה נסתרים מפניה
כי יראים הם.

כעץ על יובלי מים
התפתחה כמיהתי אל מרחקי אהבה שהותירה
חותמה על גבו של מכתב, לא על גב יד
כי אז הייתה נעלמת ללא זכר, והיא
עדיין מהדהדת באורה המסנוור, אשר מפניו מסתירות
ידי את עיניי, או מפני המציאות הנפלאה שלה
מחד, והצורבת וכועסת ושואלת אלפי שאלות מאידך,
של אהבתי שכשלתי בטיפוחה.

אלפי רמיזות של רצון הדדי לטפח אהבה חתומה על
נייר, אלפי כמיהות לטפחה כתינוק ולעשותה בתבנית שצורתה
אדם, ולא אפסל לי פסלים דוממים שאין בם דבר.
כי היום, הליל והשקט התלוי כתינוק על כתפם
מגלגלים כדור צחור ומושלג של טוהר משיכה במורד החיים,
ומאדירים את עצמתו וכוחו
עד כי אין שמאי
שיהיה מסוגל לאומדו.