כולם מכירים את ריטה, היא זמרת מפורסמת, השירים שלה מנוגנים
ברדיו כל הזמן רואים אותה בתוכניות אירוח בטלוויזיה וקוראים
עליה בעיתון. גם הבעל של ריטה הוא מאוד מפורסם, קוראים לו רמי
וגם הוא זמר מצליח, כולם מכירים את רמי.
פחות אנשים אבל עדיין די הרבה, מכירים את מרסלו, הוא בעל מסעדה
יוונית ברחוב ירמיהו שבצפון תל אביב, והשף הראשי. המסעדה של
מרסלו מצליחה מאוד ואפילו בתקופות שנחשבות קשות לענף, היא
מתמלאת אנשים בכל ערב. גם בגלל שמרסלו מכין סטייק סלומון עם
רוטב ארטישוק בשמנת מהטובים שיש, וגם בגלל שמגיעים לשם הרבה
אנשים מפורסמים, שמושכים לשם אנשים לא מפורסמים שרוצים לאכול
בחברת אנשים מפורסמים.
כמעט אף אחד לא מכיר את ג'וני שבעצם שמו האמיתי הוא
גוואנדינגונג, בחודש הראשון שלו בישראל הוא עוד ניסה ללמד
אנשים להגות את שמו נכון, אבל אף אחד לא הצליח. אז הוא  וויתר
וקיבל על עצמו את השם ג'וני.
ג'וני הגיע לישראל מתאילנד כדי לעבוד פה, בבוקר הוא עוזר למר
יצחק ברנזון להגיע לשופר-סל ברחוב אבן גבירול פינת נורדאו כדי
שיצחק יוכל להאכיל שם את היונים, ובערב הוא חותך ירקות במסעדה
של מרסלו. לא הרבה מכירים את ג'וני ואפילו פחות יודעים את שמו
האמיתי, אבל לג'וני זה לא מפריע להיות איש טוב שעושה מעשים
טובים, כמו לפני שבוע, כשג'וני חזר מהמסעדה בשתיים לפנות בוקר,
הרגליים שלו כבר כאבו מרוב עמידה והעיניים שלו נעצמו מרוב
עייפות. ליד המדרגות של הבית שלו הוא שמע יללות מסכנות כאלה,
שמגיעות מאיזור בלוני הגז, הוא הציץ מאחוריהם וראה שם גור
חתולים קטן וכחוש שמיילל בחוסר מוטיבציה. מיד נפתח ליבו של
ג'וני והתמלא ברחמים לחתול המסכן. הוא רץ לפיצוציה לקנות לו
חלב. אפילו שהחתול לא היה במצב צלול במיוחד, נדרשו לו אולי שתי
דקות לזהות בג'וני גלגל הצלה נדיר, והוא לא התכוון להרפות
ממנו, אז הוא עקב אחריו במדרגות. לג'וני לא היה אכפת לתת לחתול
להכנס לביתו למרות שהוא היה די מסריח ועם המון פרעושים. בהתחלה
החתול שתה המון חלב ונרדם בכניסה, על הנעליים של ג'וני, אבל
באמצע הלילה הוא התעורר ועבר לישון ליד הכרית של ג'וני, בפעם
הראשונה מאז שהוא נולד היה לו לילה שקט בלי פחדים ממכוניות
דוהרות וחלומות רעים על כלבי רוטווילר משוגעים.
מעט מאוד אנשים מכירים את ג'וני, אבל אף אחד בעולם, לא יודע
איזה קלקול קיבה נוראי היה לו ביום שלמחרת, וכמה פעמים הוא הלך
לשירותים באותו יום.

אם הייתם מסתכלים על שירה, בחיים לא הייתם מנחשים מה החלום
שלה, היא היתה דקיקה ושקטה, בשביל לתפוס את העיניים שלה בשלך,
היית צריך לעבור שני מכשולים, אחד זה השיער השחור הארוך
והמתולתל שלה, שכיסה את עיניה, ואם הצלחת לעבור אותו היית צריך
להתמודד עם החמקנות העקשנית של אישוניה. מעט מאוד אנשים ניסו
להביט לתוך העיניים של שירה, והאמת שרובם בכלל לא שמו לב שהיא
נמצאת באותו חדר שהם נמצאים בו. כי תמיד שהיא נכנסה למקום עם
אנשים היא היתה מחפשת את הפינה היותר מוסתרת וחשוכה ומסתתרת
מאחורי השיער שלה. אבל למעטים שהצליחו הובטח גן עדן לכמה
שניות. כל כך רכות ועדינות היו העיניים של שירה והיתה גלומה
בהן הבטחה קמאית שהכל יהיה בסדר, ואולי אפילו נפלא. הרגשת
כאילו נעלמו לך הדאגות ואתה צף בים של אהבה, כמובן שזה נמשך לא
יותר משלוש שניות כי שירה היתה מסובבת את ראשה בביישנות מיד.
החלום של שירה היה לשיר, וזה היה מוזר כי היא בקושי העיזה
לדבר.


יצחק ברנזון היה איש אמיץ מאוד, הוא אפילו היה אחד מבין השבעה
היחידים שקיבלו את עיטור העוז מצה"ל. מעשה הגבורה שלו אירע
במלחמת העצמאות, אחרי ששלושים ושניים האנשים שהיו איתו במחלקה,
נהרגו או נפצעו קשה, והוא עצמו גם כן חטף כדור ברגל, הצליח
יצחק לבדו להסתער על האויב ולנטרל שלוש עמדות של צלפים ירדנים.
הרבה אנשים הגיעו לטקס שבו העניקו לו את המדליה, אבל אף אחד
מהם לא ידע שבעצם ליצחק ברנזון היה חוש התמצאות ממש גרוע,
ושבאותו קרב הוא היה בטוח שהוא נמלט הרחק מהאויב, ושבמנוסתו
הוא נתקל בחיילים ירדנים והרג אותם. יצחק לא גילה לאף אחד
מעולם, להפך, הוא נהנה להיות גיבור, הזמינו אותו לטקסים,
להרצאות בבתי ספר, קראו לחורשה שבה נערך הקרב, "גן-יצחק", והכי
חשוב, הוא קיבל קצבה מהמדינה שבזכותה הוא לא היה צריך לעבוד
לפרנסתו, וככה גם עברו עליו רוב חייו, בלי עבודה. הוא קנה דירת
חדר וחצי בתל אביב, במשכנתא מיוחדת לגיבורי צה"ל, ונהנה מכל
רגע. בגיל 82 העיסוקים שלו הצטמצמו לשניים, להאכיל את היונים
שמחוץ לשופר-סל ברחוב אבן גבירול פינת נורדאו ולפתוח חשבונות
בנק. למה חשבונות בנק? כי הוא פשוט מאוד אהב את המתנה הקטנה
שמוסיפים. כמעט בכל סניף בעיר, מכל הבנקים, היה לו חשבון,
והבית שלו היה מלא במתנות קטנות, חצי שימושיות. מטקות לים,
יומן ממוחשב, כרטיס טיסה לאילת, כף חשמלית, והמתנה שקיבל לפני
ארבעה ימים, כרטיס להופעה בהיכל התרבות, של רמי וריטה.


יחסית למישהו שיש לו מסעדה משלו והוא גם השף הראשי שלה, מרסלו
היה בן אדם די רגוע, אבל ביחס לאנשים רגילים... אפשר להגיד
שהוא ממש עצבני. וכשג'וני ניסה להגיד לו שמהבוקר הוא לא הפסיק
לשלשל בגלל החתול ההוא, ושאולי כדאי שהערב הוא לא יחתוך סלט,
העיניים של מרסלו נפתחו, ובעקבותיהם גם הנחיריים שלו, הוא
התקרב לג'וני, תפס את הכתפיים שלו בשתי ידיו וניער אותו בכוח,
"GGGOOOO CCCUUUTTT SSSSSSSALAD", שאג עליו, וג'וני שכבר אמרנו
עליו שהוא איש טוב ונוח לסביבתו, ניגש למלאכה.

ריטה ורמי היו מאושרים, כמו תמיד, אבל קצת יותר. הם בדיוק חגגו
את קבלת תקליט הזהב על הדיסק החדש שלהם, שנפל בדיוק על יום
הנישואין שלהם, שיצא בדיוק בהופעה המאתיים שלהם, שבדיוק יצא
ביום הולדת של ריטה. ככה זה אצל האנשים המוצלחים, תמיד טוב להם
ובכמויות. אז הם יצאו לחגוג במסעדה האהובה על ריטה, מסעדה
יוונית ברחוב ירמיהו. כמו תמיד רמי הזמין סטייק סלמון וריטה,
עשתה טעות והזמינה סלט יווני.

לשירה לא היה מושג איך היום הזה מתכוון להיגמר, לא שימים אחרים
היו ברורים לה כל כך, אבל ליום הזה היו תכניות אחרות לגמרי
בשבילה. הוא התחיל בצורה מפתיעה, כששירה החליטה שהיא מכינה
לעצמה ארוחת בוקר בריאה, שתי ביצים, סלט, טוסט ומיץ תפוזים,
היו לה שעתיים להעביר עד תחילת המשמרת שלה בבית הקפה ברחוב אבן
גבירול, שם היא עובדת בתור מוציאת מנות. היא התחילה להכין את
הביצים ואז היא שמה לב שאין עגבניות, היא כיבתה את הגז, ורצה
להביא עגבניות מהירקן למטה. כשהיא חזרה הביצים כבר היו ספוגות
בשמן ורק חצי מוכנות. היא לא ויתרה והכינה סלט, כדי להכין את
הטוסטים היא היתה צריכה לטפס על השיש להוריד את הטוסטר שהיא
קיבלה לפני שנה מסבתא שלה, היא תפסה ביד אחת את הידית של הארון
לקחה תנופה, והופ... הידית יצאה מהמקום ושירה החלה בצניחה
אחורית לכיוון הרצפה, היא כמעט נכנעה לצו גורלה, עד שבשניה
האחרונה החליטה לתפוס במשהו שיעצור אותה מליפול. היא תפסה את
קערת הסלט. במקום לעצור אותה, הקערה הצטרפה אליה.
בסוף האירוע שכבה שירה על הגב, ראשה נחבט באחת מרגלי השולחן,
והסלט היה מפוזר על החולצה שלה. אבל ככל שארוחת הבוקר התרחקה
ממנה, היא היתה יותר נחושה להשיג אותה, היא לקחה כיסא ועלתה
בזהירות להביא את הטוסטר, הטוסטר היה מאובק והיו עליו סימנים
ראשונים של חלודה. שירה הניחה אותו על השיש ובתחושת ניצחון
חיברה אותו לחשמל. פאק... הבית חשך, הרדיו שתק, ורק הפיוז קפץ.
לשירה לא היה מושג איפה מתחבאת קופסת הפיוזים, היא שקלה האם
שווה לה לחפש אותה. השעה היתה כבר רבע לאחת עשרה, היא ויתרה.
ביד ימין תפסה את התיק שלה ביד שמאל, שלפה פרוסת לחם מהשקית
ובעצבים יצאה מהבית לעבודה.
בדיוק כשהיא עברה ליד עדת הקשישים שמאכילים את היונים מחוץ
לשופר-סל קרה הדבר המוזר הראשון (אם לא מחשיבים את תרחיש ארוחת
הבוקר הכושל). עוד מרחוק היא שמעה קריאות, "מיידלע, מיידלע!"
בהתחלה היא אפילו לא חשדה שהן מכוונות אליה, אבל כשהיא התקרבה
היא הבחינה בזקן מרושל צועק אליה, "מיידלע מיידלע", ומסמן לה
בידו שתיגש.
היא ניגשה אליו, נעמדה במרחק שני מטר ממנו, ועשתה עם הידיים
תנועות סבלניות אך תקיפות, של, "אני פה. מה אתה רוצה ממני?"
הזקן לא זז, כאילו שהמשימה שלו הושלמה, שירה והמטפל התאילנדי
של הזקן הביטו עליו בסקרנות, כי שניהם לא היו בטוחים אם הוא
באמת רצה משירה משהו, או שהמוח שלו הפך לפלסטלינה? יצחק לא עשה
סימן שהוא מתכוון לצאת מהמנוחה שאליה נכנס, כאילו שהקריאות
התישו אותו לגמרי. ג'וני הסתכל על שירה, ורמז לה בתנועות
עדינות שיצחק כבר קצת מטורלל, ושאולי כדאי שתסלח לו ושתמשיך
בדרכה, ושירה באמת התכוונה להמשיך, עד שיצחק אזר כוח ואמר לה
"חכי מיידלע, יש לי משהו בשבילך", ביד רועדת הוא שלף מעטפה
מקומטת מכיס החולצה שלו, "קחי מיידלע, היום זאת הפעם האחרונה,
אל תפספסי". שירה לא הבינה מה הוא רוצה ממנה, המעטפה היתה של
בנק הפועלים, סניף אלנבי 117, היא חשבה שהזקן מעביר אליה פירוט
חשבון, ולא היה לה זמן וחשק לעצב לו את הפלסטלינה מחדש. היא
הסתכלה בחוסר אונים על המטפל שלו, גם ממנו לא הגיעה תשובה.
"תודה רבה סבא" נחלצה מהמצב המביך, "אני לא אחמיץ". היא דחפה
את המעטפה לתיק שלה בעצבנות, והמשיכה ללכת, "אל תשכחי, היום
זאת ההזדמנות האחרונה" שמעה את הזקן צועק מאחוריה.


ריטה היתה ממש בהיסטריה, הערב היא אמורה להופיע את הופעת
המאתיים שלה בהיכל התרבות, ומהבוקר הקיבה שלה מעלה קורבנות לאל
השלשול.

מרסלו עמד להתפוצץ מזעם, הוא הסתובב חסר מנוחה במסעדה, תוך כדי
שהוא נושך כסאות עץ תמימים. 23 מהאנשים שאכלו אצלו שלשום,
התלוננו על בעיות במוצקות הפרשותיהם. מרסלו לא האמין שזה קורה
לו, הכיסאות סבלו, והיה ברור שמישהו עומד לחטוף בענק.


שירה חזרה עייפה מהעבודה, ורק בחדר מדרגות היא נזכרה שהפיוז
עדיין למטה, ושהיא לא יודעת איפה מרימים אותו, פתאום לא התחשק
לה כל כך לעלות לדירה, היא החליטה להמתין עם החזרה לבית החשוך,
והתיישבה בחדר מדרגות, מנסה לעשות לעצמה ריסטרט. היא נזכרה
במעטפה שקיבלה מהזקן בשופר-סל, היא חייכה קצת תוך שהיא מקווה
שהמוח שלה ישאר מוצק גם בגיל מאוחר,  והוציאה את המעטפה מהתיק,
ופתחה אותה.



ה ז מ נ ה       ל ה ו פ ע ה       ה מ א ת י י ם       ש ל
              ר   מ   י       ו   ר   י   ט   ה



מה?! שירה היתה בשוק, ריטה היא הזמרת האהובה עליה, היא הכירה
את כל השירים שלה בעל-פה, היו לה את כל התקליטים שלה. אין דבר
שהיא רוצה יותר מללכת להופעה שלה. מאיפה הזקן ידע? זה לא
יתכן.
שירה הסתכלה בכרטיס, ההופעה מתחילה בשעה 21:00 ועכשיו כבר
20:42, מהר! אין זמן לשאלות מיותרות. היא זינקה לכביש ועצרה
מונית בגופה, "להיכל התרבות! מהר!" נהג המונית הבין ישר שהיא
מטורללת ממנו בהרבה, זה לא קורה לו הרבה, אבל כשזה סוף סוף
קורה, הוא מעדיף לשתוק ולנהוג.
המון אנשים עמדו מחוץ להיכל התרבות, לרובם לא היה כרטיס, שירה
הצליחה לפלס דרך בתוך ההמון. גם כשהיא התיישבה היא לא ממש
האמינה שזה קורה לה, וזה היה כלום לעומת מה שעוד עמד לבא.


ריטה בכתה בחדר ההלבשה ורמי חיבק אותה וניסה לשכנע אותה שהיא
יכולה לעשות את זה. הוא התכוון שהיא יכולה לשיר כשיש לה קלקול
קיבה. הוא הצליח. כי עובדה שריטה ניגבה את דמעותיה וביחד הם
עלו לבמה.
מחיאות הכפיים היו אדירות, האולם היה מלא, גם המדרגות. "ריטה!
ריטה", נשמעו קריאות הקהל. ההופעה החלה, ריטה היתה מעולה, היא
נתנה שואו אדיר, עם כל הריקודים הקולות, היא היתה מדהימה, לא
היה מקום יותר טבעי בשבילה מהבמה, אולי במה יותר גדולה. אבל
היה שם משהו במבט שלה שלא היה לגמרי שקט. הם הספיקו לבצע ארבעה
שירים, ואז זה קרה, ריחשוש ביחשוש, וריטה אחזה בבטנה. רמי
הסתכל עליה בחשש, הרים גבות והזיע מהמצח, יותר מהרגיל. לפתע
צנח המיקרופון מידה של ריטה, שנמלטה אל מאחורי הקלעים, רמי היה
המום.
לא היה לו מושג מה הוא אמור לעשות, לרוץ אחריה לראות מה שלומה?
האם היא בכלל חוזרת? ומה עם הקהל ששילם לא מעט כסף כדי להיכנס
להופעה? האם הוא יכול להפסיק את ההופעה? האם הוא יכול להמשיך
אותה לבדו?!  בדיוק עכשיו בדואט שלהם?
הוא חיכה וחיכה, סיפר שתי בדיחות לא מצחיקות ברצף, ואז באה
אליו הברקה.
הוא ניגש לשפת הבמה ושאל: "יש כאן מישהי שרוצה לשיר איתי דואט,
במקום ריטה?" לא היתה יד שלא הורמה. רמי הבין שהוא יאלץ לבחור,
הוא ירד לקהל. מהומה החלה להיווצר סביבו, "בחר אותי, בחר
אותי", צעקו אליו מכל עבר, ורמי הבין שהוא טיפה הסתבך, עכשיו
הוא חייב לצאת מזה, לפני שמשהו רע קורה, אבל במי לבחור? הנה,
בה. בבחורה היפה שמסתתרת שם בפינה מאחורי הפוני שלה. הוא ניגש
אליה ושאל אותה איך קוראים לה? "שירה", ענתה לו בביישנות. "ואת
מכירה את המילים של השיר בוא?" מכירה? איזו שאלה, זה השיר
האהוב עליה בכל הזמנים. "כן... אני מכירה" ענתה לו שירה, כשהיא
חוששת לאן התשובה הזאת עלולה לגרור אותה. "אז בואי לשיר איתי",
רמי הושיט לשירה יד, וחיכה שהיא תקום, שירה מצידה, רצתה להפוך
לחלק רציף מהכיסא. אבל רמי לא ויתר, הוא התקרב אל שירה תוך כדי
שהוא מחייך, חיוך רחב, יותר מהרגיל, ולחש לה באוזן: "בבקשה".
הלא יאומן קרה, שירה קמה, והלכה ביחד עם רמי, הקהל התלהב, פה
ושם נשמעו גם הערות עוקצנית בין מחיאות הכפיים והשריקות.
במדרגות של הבמה שירה פתאום נזכרה שהיא עדיין לובשת חולצה
שרשום עליה שם של בית קפה, ושיש עליה כתמים של רוטב פסטו וקפה
הפוך, היא נעצרה, ואמרה לרמי: "אבל תראה איך אני נראית...",
"לא חשוב איך את נראית, חשוב איך את מרגישה!"
אמר לה ומשך אותה בעדינות לבמה. שירה נעמדה במרכז הבמה וניסתה
לחשוב איך היא מרגישה, כמו עיסה צמיגית בצבע אפור-סגול, שעוד
רגע נוזלת ושוקעת לתוך הרצפה. היא לא רואה ולא שומעת כלום, מה
היא בכלל עושה פה? שמישהו כבר ירים את הפיוז והיא תתעורר.
המוסיקה החלה, ושירה בחרדה. היא הרגישה כובד בבטן, כאילו שכל
נבחרת הבאולינג של נצרת עילית יושבת לה בפנים מפצחת גרעינים
ומתכננת אסטרטגיה למשחק הבא. בקטע הזה היא כבר אמורה להכנס
בשירה, אבל לא יוצא לה קול, היא לא מעיזה לפקוח עיניים, אבל
היא מרגישה שרמי מביט עליה בסבלנות. "בוא נפזר את מסך
הערפל..." הוא שר. שירה מפזרת את נבחרת הבאולינג. "בא נעמוד
באור ולא בצל..." רמי ממשיך בקצב איטי.
ואז, מאזור הבטן, מהנקודה הכי עמוקה, כמו קרן שמש של שבת
בבוקר, שמחממת ומלטפת בעדינות, דרך כל העיסה, דרך כל הפחדים,
דרך החשש, יצא לשירה קול, קול מזוכך וטהור שלא בא לומר דבר
מלבד שהכל בסדר ואולי אפילו נפלא.
"עד מתי נמשיך לברוח..." שירה שרה וגופה לאט מזדקף, עיניה
עדיין עצומות, אבל לא מפחד, מעונג. היא מרגישה כל מה שקורה
סביבה, את הקהל את המוסיקה שעוברת בתוכה, את עצמה, היא מרגישה
את עצמה. כל כך מוצקה ונוכחת, ועם זאת מרחפת באוויר. "ספר לי
קצת על רגעי הפחד..." היא שרה בעוצמה. "קל הרבה יותר, לפחד
ביחד..." זה נכון.
לא היה איש בקהל של היכל התרבות שחשב שזה לא היה מתוכנן, כל
הקטע שריטה ירדה ושירה עלתה, חלק מהאנשים גם חשבו שזה שהם
ריחפו חצי מטר באוויר בזמן ששירה שרה, זה בעצם פעלול חדש של
היכל התרבות.
שירה סיימה לשיר, הקהל היה המום, רמי היה המום גם. אף אחד לא
זז. ואז שירה הזיזה את השיער מהפנים שלה, פקחה עיניים והסתכלה
על הקהל, היא הסתכלה על כולם ועל כל אחד לחוד, וכל מי שהיה שם
באותו רגע ידע בוודאות שהכל יהיה בסדר, אולי אפילו נפלא.

אחרית דבר:

- מרסלו עבר חוויה מתקנת, אחרי שהוא לעס בזעם שלושה כסאות הוא
חטף אירוע מוחי שרק הטיב עמו, היום הוא הרבה יותר רגוע, את רוב
זמנו הוא מעביר בשיחות עם זוג ברבורים על שפת בריכה שנמצאת
בבית הבראה בצפון הארץ.
- רמי וריטה נשארו מאוד מאושרים, אבל קצת יותר, ככה זה עם
האנשים המוצלחים, הם מתחילים נורא גבוה ורק עולים משם.
- ג'וני שמע את זעקות הזעם של מרסלו עוד מרחוק, וידע שעיקר
הקיטור יכוון אליו, הוא הבין שזה בדיוק הזמן לחזור לתאילנד.
הוא חזר לארצו ולשמו המקורי, התחתן ויש לו שלושה ילדים וארבע
עשרה חתולים עם מבט של חתול משוק הכרמל. בתאילנד הוא פתח מסעדה
ישראלית לתרמילאים שלא עומדים בגעגוע, ואם יוצא לכם להיות שם,
לטובתכם, תתרחקו מהשוארמה, כי איך לומר? יש סיכוי שהיא לא
כשרה.
- ליצחק ברנזון נמאס, לא רק שהיונים כבר לא מעניינות אותו, גם
הוגשה נגדו תביעה, בגין פתיחת 156 חשבונות בנק פיקטיביים. הוא
הגיש לממונים עליו בקשה לשינוי תפקיד, ונענה בחיוב. היום הוא
מתנדבת סקנדינבית בקיבוץ בצפון, שעובדת בגד"ש, בלי חלק עליון.
בזכותו חזרו לקיבוץ כבר שלושה בני משק.
- שירה.
מחיאות הכפיים לא נפסקו, הקהל עמד על רגליו ושרק ושאג, ושירה
עמדה שם קורנת משמחה, ורק רצתה להודות לכולם וקצת לבכות. וככל
שהיא רצתה להודות להם, הם רצו להודות לה, ונוצר מעגל הודיה,
שכל מי שלקח בו חלק חווה התרוממות רוח אדירה, תאמינו לי, אני
הייתי שם.
אחר כך זה נגמר, אבל שירה לא שכחה, הדבר הראשון שהיא עשתה
בבוקר שאחרי, היה לקנות סיכות שיער, שתוכל לראות יותר טוב, וגם
כדי שיראו אותה. גם אחרי שעבר הרבה זמן היא לא שכחה, את
העוצמות של ההרגשה.
רק דבר אחד היא לא מבינה, למה התכוון הזקן מהשופר-סל כשהוא צעק
לה שהיום זאת ההזדמנות האחרונה? בהתחלה חשבה שזאת הפעם האחרונה
שרמי וריטה מופיעים, אבל לא. הם הופיעו מאות פעמים מאז. היא
הלכה לשאול אותו, כבר כמה פעמים, אבל הוא כנראה לא מגיע יותר,
גם לא המטפל התאילנדי שלו, חבל. אבל מה זה משנה בעצם? העיקר
שהיא ניצלה, אותה.