סופשבוע. החלק בשבוע שהכי חיכיתי לו, הכי אהבתי, הכי התגעגעתי
אליו.
בסוף השבוע אתה היית בא.
חוזר מהצבא עייף ומותש, אבל תמיד היה לך כוח בשבילי, אוגר את
שארית הכוחות רק כדי להיות איתי.
כל השבוע חיכינו לרגע הזה, לפגוש אחד את השני, ובמשך כל שאר
השבוע התגעגעתי אליך, כל שנייה, כל דקה, ונורא דאגתי ופחדתי
שיקרה לך משהו, שאולי בסוף השבוע הבא לא תחזור.
באותו סופשבוע כשהגעת אלי היית עייף ומתוסכל. היחידה שלך נכנסה
לעזה לחיסול ממוקד ושני חברים שלך שכבו עכשיו פצועים קשה בבית
חולים. אני חיבקתי אותך וניחמתי אותך, הקשבתי לך ואתה הנחת את
הראש על החזה שלי, ישבת ככה בערך שעה עד שנרדמת. לא רציתי
להעיר אותך, זזתי ונשכבתי אחורה לאט ובזהירות כדי שלא תתעורר
ונרדמתי גם אני.
שכבנו ככה עד הבוקר, בבוקר הכנתי לך ארוחת בוקר מפנקת כמו
שתמיד הכנתי לך, חביתה, טוסטים, מיץ תפוזים שסחטתי במיוחד
בשבילך, סלט קטן, גבינות. ישבנו לנו ואכלנו, ישבנו ליד השולחן
אבל הראש שלך היה נראה במקום אחר, כל כך טרוד.
אח"כ חזרת הביתה לראות קצת את המשפחה לפני שאתה חוזר לבסיס.
באותו לילה כשהלכתי לישון שוב לבד, שכבתי במיטה, עצמתי עיניים
ונשמתי עמוק, ופתאום הגיע אלי הריח שלך מהסדינים. השארת את
הריח המתוק שלך, הריח המיוחד הזה שלך שעושה לי תמיד כל כך טוב,
הריח שאני כל כך מכורה אליו, אצלי במיטה על הסדינים. הסנפתי את
הריח שלך עד שנרדמתי.
וככה היה כל ערב במהלך השבוע שבא, רק אחרי שהרחתי את הריח
ודמיינתי אותך לידי יכולתי להרדם.
ככה עבר השבוע ושוב הגיע סוף השבוע שלו כל כך חיכיתי. חיכיתי
לך בסלון, ישבתי בחדר דרוכה בציפייה לרגע שבו תיכנס שוב מבעד
לדלת ותחבק אותי ותגיד לי כמה התגעגעת אלי.
במקומך הגיע המפקד שלך, הוא אמר שהיחידה שלך שוב נכנסה לעזה
אבל בפעם הזאת אתה לא חזרת.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, מה אני אעשה בלעדיך, לא הצלחתי
לקלוט את העובדה שיותר אני לא אראה אותך, שאתה לא תחזור יותר,
שלא תוכל לחבק אותי ולנשק אותי שוב, שלא תחזור.
רצתי למיטה בוכה, ונשכבתי עליה חסרת כוחות מותשת מהבכי, והוא
היה שם, הריח שלך.
נשמתי אותו עמוק ודמיינתי שאתה איתי, וזה מה שהחזיק אותי -
הריח שלך, האשליה שאתה עוד פה שאולי אתה עוד תחזור.
יומיים אחרי זה אמא שלי ניקתה את הבית, ובמסגרת הניקיון היא
החליפה גם את המצעים של כולם וזרקה אותם לכביסה. היא לא ידעה
שהריח שלך היה שם. הדבר היחיד שנשאר לי ממך חוץ מהזיכרונות
נזרק לכביסה, ושם הוא נעלם והלך למקום שהגרביים הבודדות הולכות
אליו.
היא לא ידעה, היא לא יכלה לדעת, היא ניסתה לנחם אותי באובדן
אבל היא לא ידעה מה היא עשתה, איך היא לקחה אותו ממני, היא לא
התכוונה.
בלילות הבאים לא הצלחתי להירדם, שכבתי ערה כל הלילה, בוכה מדי
פעם, אבל לא ישנה, לא יכולה. מחשבות עליך וזכרונות רצו לי בראש
ורק פעם כשכמעט נירדמתי הן קפצו שם ודאגו שאני לא אצליח
להרדם.
בוקר אחד החלטתי שאני חייבת למצוא את הריח שלך בחזרה, עברתי
בסופר על כל אבקות הכביסה ונוזלי הכביסה למיניהם אבל הוא לא
היה שם. עברתי על כל סוגי השמפואים והמרככים לשיער אבל גם שם
הריח שלך לא היה. אנשים הסתכלו עלי כאילו אני משוגעת שעוברת עם
טירוף בעיניים ומריחה הכל.
הלכתי לחנות בשמים והרחתי את כולם אבל גם שם הוא לא היה.
עברתי ברחוב וניסיתי לקלוט ריח שיהיה דומה לזה שלך אבל לא
מצאתי אותו שם. כמה שחיפשתי הריח פשוט לא היה שם.
חזרתי הביתה, עצובה ומתגעגעת ופתאום בלי סיבה, משום מקום
התחלתי לסדר את החדר, איזה שהוא דחף פנימי, לא יודעת למה.
הרמתי את כל השטויות מהרצפה, זרקתי דברים לזבל, אספתי את כל
הבגדים המלוכלכים שזרקתי מסביב והתכוונתי לזרוק אותם לכביסה.
פתאום קלטתי אותה! בפינה של החדר שכבה החולצה האדומה שלבשתי
ביום ההוא כשנרדמת עלי, שרועה מקומטת ומכורבלת. רצתי אליה
תפסתי אותה, קרבתי אותה לפנים ונשמתי נשימה עמוקה ממנה, נשימה
שכמעט פוצצה לי את הריאות.
הוא היה שם. הריח שלך, שמילא את כל האויר שבתוכי. מצאתי אותו
סופסוף. אחרי כל החיפושים האלו, בסוף הוא היה מתחת לאף שלי.
שמתי את החולצה בתוך קופסא כדי שהריח לא יברח וכתבתי עליה בצבע
אדום בולט "נא לא לגעת". שמרתי את הקופסא ליד המיטה וכל לילה
הוצאתי את החולצה והסנפתי קצת מהריח עד שנרדמתי ודמיינתי אותך
שוכב שם ליידי, אבל ידעתי שכשאני אפקח את העיניים לא תהיה שם.
לא תהיה שם יותר אף פעם.