[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ופתאום, הרחוב ההוא שליד המכולת שהלכתי אליה אחרי בית הספר כדי
לקנות לי קולה וליהנות מהריח הקיצי, המתוק והמאושר להחליא שיש
במקום הזה תמיד, לפני שהתחלתי את הדיאטה, השתנה. אני אוהבת
הרגשות מוזרות ומפחידות כאלו, כל עוד הן לא מוגזמות. זה גורם
לי להרגיש קרבה כלשהי לעצמי. המדרכות הדהויות מרוב מכוניות,
העצים והשיחים המפוזרים פה ושם, הבתים שאם עומדים ומסתכלים
עליהם מספיק זמן אפשר ממש לדמיין את האנשים שגרים בהם מכונסים
בעצמם ובמה שהם עושים, אולי גם אחד עם השני, באווירה נעימה
כזאת של ערב, כשמסביב ריח של אוכל מלא קלוריות שעומד להישרף,
טובעים באושר מכאיב וקסום של החלומות שלהם שהם בדרך כלל על
אהבה במקום חשוך, סגור, מחניק ומואר באור מלאכותי - ופנסי
הרחוב הצובעים את הכל באור כתום שנותן תחושה של בית בתוכנו,
וגורם לצל שלנו להיות כחול-אפור בהיר. סאונד היה איתי, ואני
חיבקתי אותו חיבוק צדדי כזה, חייכתי חיוך חמוד ומחמם והסתכלתי
מסביב. הייתה לי הרגשה שהוא מרגיש בדיוק את מה שאני מרגישה.
פתאום הרגשתי דקירות קטנות וכבדות בלב, צורך חזק למשהו, אז
הוצאתי את חבילת הסיגריות הלבנה והמלוכלכת מאוד שקניתי אצל
המטאליסט השחור והדכאוני מבית הספר, כי בכל העיר המוכרים
איכשהו מכירים אותי ואם אני אבוא לקנות אצלם הם יילכו להלשין
להורים שלי. הוצאתי את המצית הוורוד שלי, הצתתי את הסיגריה,
הכנסתי אותה לפה תוך כדי שאני מסתכלת על הלהבה הקטנה שלי,
הצתתי את הסיגריה, נשמתי עפר וניקוטין ממכרים, וכשנשפתי הוצאתי
לא רק עשן אלא גם את כל הרעל של הימים האחרונים. "שרלוט", הוא
אמר בקול רועד, "הבטחת לי שאת לא מעשנת יותר". "אני מצטערת",
השבתי בלחש, "הייתי כל כך צריכה את זה. אתה יודע איך זה עם
הדקירות בלב, אתה לא יכול להילחם בזה..." והדקירות התחזקו.
הרגשתי את זה בחזה של סאונד. "את צודקת", הוא אמר, "אי אפשר
להילחם בהן. אפשר בבקשה גם סיגריה?" נתתי לו אותה כי הרגשתי את
הכאב שלו כל כך חזק ורציתי שזה ייפסק. כשהסתכלתי עליו נושם
ונושף, עיניו כבויות מרוב רגש, הוא נראה כל כך יפה עד שרציתי
לבכות ולחבק אותו קרוב קרוב. משהו עם הרס עצמי נורא עושה לי את
זה ומכאיב לי עד שזה גורם לי ליצור קרבה חזקה לבנאדם. כשהוא
סיים את הסיגריה שלו, חיבקתי אותו כל כך חזק עד שהצלעות שלי
כאבו. כמעט בכיתי. לאט לאט הדקירות נרגעו, למרות שכל דבר יכול
להחזיר אותן. לא רציתי לזוז, רק להרגיש אותו. ינקתי כל טיפה של
עוצמה שהוא העביר אליי, והייתה לי הרגשה שהוא עומד להתפורר לי
בידיים. לא נתתי לו. חיבקתי אותו ושמרתי את כל הגוף שלו בחתיכה
אחת.
פתאום נשמע קראק חזק מאוד, קצת מרחוק. הוא קפץ בבהלה, אבל כל
הרסיסים שלו התאחדו שוב. בטח נפל עץ איפשהו בשכונה החדשה, איפה
שבונים. חיבקתי אותו שוב, הפעם קצת פחות חזק. ההרגשה שהייתה
קודם קצת נעלמה. רציתי שמשהו כבר יקרה, התנוחה הזאת התחילה
לגרום לי לאי נוחות כמעט מוגזמת. פתאום נשמע קראק זהה בצליל
לקודם לו, אך יותר חזק ויותר קרוב; קיבלתי את מה שרציתי. "בוא
נעוף מפה". החזקתי את היד שלו והתכוונתי למשוך אותו מהמקום,
אבל הוא היה כבד ודבוק למקום. עוד קראק, הדבר הזה מתחיל
להתקרב אלינו. כבר ממש צעקתי, והוא רק גמגם משהו לא ברור, משך
אותי אליו וחיבק אותי, לא נתן לי ללכת. הקראק הבא היה ממש
לידנו, הרעיד את האדמה שעמדנו עליה וכמעט החריש אותנו. סאונד
קפץ, תפס אותי חזק חזק ביד עד שזה ממש כאב, והתחיל לרוץ בלי
שבכלל יכולתי לדעת מה קורה. אחרי כמה שניות נדמה היה שעוד מעט
נעלה בריצה את העלייה הקטנה ומשם לאתר הבנייה, וכבר לא נהיה כל
כך קרובים לסכנה. אך פתאום, באמצע העלייה הוא נחלש, הצעדים שלו
הפכו יותר ויותר איטיים. גם אני נחלשתי, אך גייסתי את כל
כוחותיי כדי לחלץ אותנו מהעלייה ההיא. אך לא זזנו מהמקום למרות
שכבר רצנו ממש מהר. המשכנו לרוץ כי לא הייתה ברירה; אם לא נרוץ
זה רק ישיג אותנו יותר מהר. שנינו היינו מבולבלים ומפוחדים
מאוד. לחצתי את כף היד שלו אליי עד שהיא איבדה תחושה ונותרה
חסרת תזוזה בכף היד הכואבת והקטנה שלי. פתאום הרגשתי דחף
פתאומי לעצור ולדפוק שלוש פעמים על האספלט, כמו שאני תמיד עושה
כדי להרחיק צרות. אולי זה יציל אותנו. "מה את עושה?!" הוא
נחרד. "אני... דו...פ...ק...ת" ולפני שהספקתי לסיים את המילים,
הוא תפס אותי חזק וגרר אותי עד שהחולצה עלתה והבטן שלי נחתכה
והזדהמה מהאספלט וריח הביוב המחליא, החום-צהוב-כתום שדבק בו.
צרחתי מכאבים, התחננתי בעיניים מוטרפות שיפסיק, כשיד אחת
משתוללת באוויר והיד השנייה מנסה להאט את ההיגררות. אך הוא לא
שם לב בכלל מה קורה; הוא היה מוטרף מהריצה ומהפחד עד שהפסיק
בכלל להרגיש משהו. רק רץ כי זה כל מה שהמוח העמום שלו אומר לו
לעשות. נשמע עוד קראק, הפעם מתחת לאספלט ולאדמה; זה כבר ממש
עומד להשיג אותנו. הוא קפץ, נעצר לחצי שנייה ואת חצי השנייה
הזו ניצלתי כדי לגעת באספלט שלוש פעמים. אז הנחתי את כף הרגל
הימנית, כמו בעמידה, וכשהוא המשיך לרוץ ניצלתי את זה כדי לקום
ולרוץ כבולה אליו. כל תזוזה של הרגל הימנית גרמה לשפשוף החזק
שבצד השמאלי לשרוף יותר ויותר. עוד קראק, אבל יותר רחוק. זה
עבד; הרחקתי את זה. פתאום התעוררתי ויכולתי אפילו להסתכל איפה
אנחנו. עוד לא סיימנו את העלייה הארורה ההיא. לא ידעתי מה
לעשות עם סאונד, הוא לגמרי אבוד ומחוק בתוך הריצה, העלייה
והריקנות של המוח שלו. אז הרגשתי שמשהו בפנים התעורר, וגייסתי
את כל כוחותיי כדי לעצור אותו. הצלחתי, הוא נגרר על האספלט
לאחור, ואני רכנתי לעבר הקרקע, נגעתי בה שוב שלוש פעמים
והמשכתי לרוץ איתו בתוך היד שלי. "מה עשית?!" הוא התעורר, "את
רק מעכבת אותנו!" הוא היה לחוץ. "זה עובד", ניסיתי לשכנע אותו
אבל גם את עצמי, "זה גורם לו להתרחק מאיתנו". המשכנו לרוץ;
שמחתי מאוד שהוא התעורר. פתאום בום פנימי הקפיץ אותי וגרם לי
להרגיש היי, גרם לראייה שלי להיטשטש. אם אני רק אמשיך לרוץ, זה
יימשך ויתגבר, וסאונד איתי... ועוד בום, והקול של הסולן של
רדיוהד נשמע מכל מקום. שקט, אבוד, הרוס, הרוג, חלש, ממלא את כל
כולי, את סאונד, את כל האוויר הבורדו-אפור שמסביב. כנראה הוא
שר את Street Spirit. אני לא אמורה לנסות לזהות את זה בכלל.
שכחתי מסאונד; כנראה שהקול כבל גם אותו ועטף אותו באותו אוויר
בורדו-אפור. אסור לי לעזוב את היד חסרת החיים שביד שלי; אם אני
אעזוב אותה אני אפול. אם אני אעזוב אותה, הכל ייפסק.
"ביורק..." נשמע קול נעים, מוכר וחנוק. לא זיהיתי למי הוא
שייך. "אחותי הגדולה..." נזכרתי למי שייך הקול; למי שייכת היד
חסרת החיים; מי רץ איתי. גל ענקי של כאב, אהבה וזיכרון היכה בי
והבפנוכו שלי הסתחרר במערבולת. האוויר הבורדו-אפור נסוג לבפנים
ועוד קראק נשמע, מרחוק הרבה יותר. נזכרתי פתאום שאנחנו בעצם
בורחים מפני משהו בלתי מזוהה שרודף אחרינו ומשמיע קראקים בכל
פעם, ושאנחנו מנסים לעלות עלייה קטנה בריצה ולא מצליחים. זבוב
הגיע משום מקום ועף לי לעין. העפתי אותו. הגיעו עוד, ומהר מאוד
חגו סביבנו, מעצבנים אותנו כהוגן. "Immerse your soul in love"
- הקול של הסולן של רדיוהד שוב, מסיים את השיר. ריח של דם עומד
ואיברים פנימיים רקובים התמזג באוויר, וכשיכולתי לנער את
האוויר הבורדו-אפור מעליי לגמרי, ראיתי ערימות של גופות של
גופים נשיים, עירומות, קירחות, משופשפות ופצועות מפוזרות.
הזבובים עזבו אותנו והסתובבו סחור סחור בכל המקום. חרדה אחזה
בי למראה הגופות והמשכתי לרוץ, אך בלי יכולת להגביר את הקצב.
המראה של הגופות, הזמזום של הזבובים והריח הנורא החרידו אותי
והחלישו אותי, כאילו חדרו לבית החזה שלי ושיתקו את כל המערכות;
אני לא יכולה להמשיך עוד הרבה... סאונד נשם בקול חזק וחנוק;
עומד לגסוס תוך כדי ריצה. "אל תדעך", לחשתי לו ונוכחתי כי אני
רק נחלשת יותר ויותר. נוספו עוד ועוד גופות כך שנאלצנו להיזהר
מאוד לא למעוד עליהן, מה שהיה משימה קשה מאוד כי הן נעו מצד
לצד כך שכמעט מעדתי כמה פעמים. הריח כמעט שיתק אותי. אסור לי
לנשום אחרת כל הגוף שלי ישתתק; אני חייבת לעצור לדפוק...
עצרתי, הפעם הרבה יותר בקלות כי סאונד כבר לא רץ כל כך מהר,
ודפקתי. למרבה האימה כלום לא השתנה. הריח עדיין נעשה חזק
ומצחין יותר, הגופות נוספו ונערמו אחת על השניה; עיניים ריקות
ששואבות את הנשמה שלי אליהן; מהפנטות אותי. עצרתי עוד פעם,
נגעתי מהר שלוש פעמים באספלט, שבקושי נשאר ממנו משהו מרוב
גופות. עדיין לא היו שינויים. עמדתי לעצור עוד פעם, אך סאונד
ביתק אותי. "מה את חושבת שאת עושה?!" הוא צרח בזעם מחריד.
למרות שלא ראיתי אותו הרגשתי איך העיניים שלו מפלבלות וכמעט
יוצאות מחוריהן. "זה עובד, זה ירחיק אותו!" אמרתי בלי ביטחון
כלל, ושוב נחלשתי. החלטתי כי מוטב יהיה לא לדבר כלל. תהיתי
לרגע אם אני אזכה לדבר אי פעם לאחר ההחלטה הזו. גם החשיבה
החלישה אותי, והחלטתי כי מוטב יהיה גם לא לחשוב; פשוט לרוקן את
המוח שלי, אך לא יכולתי; המחשבות רצו מעצמן ולא הייתה לי ברירה
אלא להתעסק בהן. בשלב מסוים כבר צעקתי "די!" ורצתי הכי מהר
שיכולתי. סאונד מעד כמה פעמים אך לא נפל; אני עדיין החזקתי
אותו. ניסיתי לגרור אותו אך הוא מעד והפיל אותי יחד איתו; אני
עוד הייתי באוויר. קראק, הכל התפוצץ ואנחנו נפלנו,
מוטחים על האספלט. עינינו היו עצומות. פקחתי אותן, חלשה מאוד,
בטני מזוהמת ושורפת. כבר לא היו גופות ולא היו זבובים. לא היה
ריח של איברים פנימיים רקובים ודם. אנחנו עדיין על העלייה
הקטנה ההיא והחנות שליד המכולת עדיין באותה שלווה שהייתה קודם,
כאילו כלום לא קרה. והיד של סאונד כבר מתה לגמרי, כחולה. גופו
חסר תזוזה וקיבעון, מפוזר. עיניו פקוחות, מוטרפות אך קפואות,
קטועות. אני כמעט ולא הרגשתי כלום כי הוא לא מרגיש כלום, רק
תחושה חזקה של פגיעה. העלייה הקטנה הזאת הביסה אותנו. היא
הביסה אותנו... והנה צעדים מתקרבים; אולי זה מה שיצר את
הקראקים ורדף אחרינו. אני לאט לאט נעלמת ככל שהוא מתקרב. ילד
בן 13, לפי איך שהוא מרגיש, מוריד את המכנסיים והתחתונים שלו,
כולו חם ומלא תשוקה, ועומד לו... והוא מכניס, נאנח, עולה ויורד
ואסור שזה ייגמר. למרות שעם כל אנחה אני מרגישה יותר ויותר
נורא, אסור שזה ייגמר. אם זה ייגמר - אני כבר לא אתקיים; אני
חייבת להמשיך לקיים את סאונד עד לדקה האחרונה, למרות שקול חלש
ואכזרי בראשי אמר שהוא כבר לא יכול להתקיים יותר בכל מקרה. הוא
נאנח, ואני לא זזה. רק לא לעזוב את היד של סאונד; אסור לעזוב
אותו, הוא נאנח יותר חזק, נצמד אליי ו-
גמר והלך עם כל החיים שלי ושל סאונד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גם אני מיעוט
מדוכא!


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/5/06 16:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרלוט סאמטיימז

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה