בכלל לא יודעת מדוע זכתה בתואר מלכת הכיתה. לא רק שלא הייתה
יפה בעיניי, אפילו הייתה קרובה יותר למכוערת. מנומשת על כל
הפנים. לא סתם נמשים של שמש צהבהבים וחמודים שעוברים עם הגיל.
נמשים שחורים היו לה. נכון, העיניים שלה גדולות וכחולות. אך הן
היו מאחורי משקפיים עבות זגוגיות שתמיד נטו קצת על הצד. אף פעם
לא עמדו ממש במאוזן על אפה, דבר ששיווה לה הבעה "מהבולית"
משהו. יש האומרים שהייתה גם פוזלת. אבל יותר משהייתה מכוערת,
הייתה העצלנית הגדולה של הכיתה.
מה היה הסוד שלה?
בגדים - היו לה בגדים מהסרטים. שמלות, סרטים, קישוטים נעליי
לקה ועוד כהנה וכהנה אבזרים שהובאו במיוחד עבורה מחו"ל.
מסיבות - תמיד הרשו לה לערוך מסיבות ולהזמין המון ילדים. מי
שהוזמן למסיבות של המלכה היה מאושר והסתובב בהרגשה תרנגולית
שבוע שלם. מי שלא הוזמן, פשוט לא נחשב.
אמה- היא סיפרה שבצעירותה בפולנייה הייתה מלכת היופי של עיר
הולדתה "חלם". עד אז הייתי בטוחה שחלם זו עיר הזוייה של אגדות
והנה יצא לי להכיר מישהי שלא רק טוענת שהיא חלמאית, אלא מתהדרת
בתואר יוקרתי כמו, מלכת היופי של חלם. אז, האמא הזו שהייתה
מלכת היופי של חלם הייתה בטוחה שביתה יחידתה היפה בילדות ולא
הפסיקה
לחזור ולהצהיר על כך בכל הזדמנות ובעיקר בפני ילדתה, שנולדה
יפה גדלה יפה והתנהגה כיפה לכל דבר. נו, לך תתווכח עם אמהות או
עם בנות של אמהות שגודלו כיפות בנות יפות.
וביום בהיר אחד, קיבלתי הזמנה למסיבה מהמלכה.
לא סתם מסיבה, מסיבת יום הולדת.
לא סתם יום הולדת, בת מצווה.
אני מודה. למרות שלא חשבתי שהיא יפה. למרות שידעתי שהיא קרובה
למכוערת.
למרות שידעתי שהיא מלכת העצלניות בכיתה, התרגשתי יווו כמה
התרגשתי. כי למרות כל מה שחשבתי עליה.
ידעתי שהיא המלכה!
וזכיתי להיות מוזמנת למסיבה הכי חשובה של השנה!
וזה אומר, שאני מישהי!!!
יש!!!
אדלג על תלאות בחירת הבגד המתאים למסיבה, כי ממילא לא היה לי
משהו שהתקרב למתאים. גם לא אספר לכם כמה זמן עבדתי כדי לשוות
לצמר הפלדה הצהוב שעל ראשי איזו צורה של תסרוקת. ייאוש להסתובב
עם שיער כזה כשבאופנה תספורת "קליאופטרה".
רק אגלה, כי שעתיים לפני השעה המיועדת, כבר הייתי בשדרה, לא
רחוק מביתה. בהתרגשות ניסיתי לנחש מי עוד הוזמן ובעיקר איך
תראה המלכה.
המסיבה החלה וכולם נוהרים לבית המלוכה.
המלכה האם קיבלה את פנינו בפתח סוקרת בקפידה כל אחד ואחת
ומעירה הערות מביכות כמו, למה החולצה בחוץ? תנקי את הנעליים הן
מלאות בוץ, רק היום שטפו כאן.
שנאתי אותה כשהגיע תורי ואמרה שהגיע הזמן לגז.
הגולה הזו שוב חנקה אותי בגרון אבל החלטתי לבלוע אותה ונדחקתי
פנימה לחדר שבו כבר החלו הריקודים.
זרקתי את המתנה שלי בפינה שבה כולם הניחו את המתנות. לא כתבתי
הקדשה ולא עטפתי בעטיפה יפה כדי שלא יזכרו מי הביא את המתנה.
התיישבתי לי בפינה עם השיער שלי והחולצה שבינתיים הכנסתי אותה
לתוך החצאית והרגשתי הכי מכוערת בחדר.

פתאום, ניגש אלי יחיאל, התיישב לידי בשקט תוך שאני על סף
התעלפות מעצם הקירבה, פצה את פיו והחל לדבר. הבטתי ימינה
ושמאלה כדי להיות בטוחה שאלי הוא פנה ושלא אסתכן בהשתטות,
חלילה.
יחיאל פנה אלי.
הוא היה דמות שרואים אותה בהפסקות
יודעים שהיא קיימת
חולמים עליה בלילות
כותבים מכתבים שלא שולחים.
מעולם לא דיבר אלי, ובכלל לא חלמתי שיראה אותי.

הנסיך היפה הזה מדבר אל צפרדע כמוני? הייתי במבוכה.
ידעתי שהמלכה לא הסתירה את הערצתה אליו ואת כוונותיה להיות
חברתו.
הייתי במבוכה כי זו המסיבה שלה ולא ידעתי איך תגיב אם תחשוב
שאני "גונבת" לה את המלך.
הרי כולם ידעו שלה, למלכה, "אין אלוהים".
פחדתי ממנה
פחדתי ממני
פחדתי.
אבל אז, יחיאל לקח את ידי ומשך אותי לרחבת הריקודים.
רקדנו לצלילי המנגינה "מרינה, מרינה, מרינה" זה היה ריקוד
נפלא, אחזנו ידיים וברגליים עשינו את הצעד הזה, עם הסיבוב של
כרית כף הרגל בסוף כל "מרינה" כשהיד השנייה טופחת בהתאמה.
חשתי במבטיה הנוקבים של המלכה שדקרו בגבי, אך הייתי כל כך
נפעמת שהצלחתי להדוף את התחושה המאיימת ולהתענג על הריקוד ועל
בן הזוג. חשתי כמו באגדות. הייתי בטוחה שעוד מעט אתעורר מהחלום
היפה הזה ו... אכן זה קרה.

בלהט הריקוד, בעוד ידי נעה לטפוח על ידו המושטת של יחיאל,
נתקלה בי המלכה ועפה אל הרצפה. משקפיה נשברו.
הייתה דממה בחדר. רק מרינו מריני המשיך לשיר כאילו כלום לא
קרה.
עמדתי משותקת וסמוקה ותוך שאני מנסה להשתלט על הגולה בגרון,
מלמלתי: "סליחה" בקול חלש.
"סליחה? את עשית את זה בכוונה" צרחה המלכה
"הרסת לי את המסיבה" המשיכה לצווח
"עופי מכאן, לא רוצה לראות אותך" צווחה, עדיין על הרצפה מנסה
ללא הצלחה לתקן את המשקפיים.
נסתי מהחדר, יצאתי מהדירה ועוד שמעתי מאחורי את הצעקות שלה ושל
המלכה האם שדלקו אחרי במדרגות. רק כשיצאתי בשלום מהבניין,
הרשיתי לגולה שלי להשתחרר ופרצתי בבכי.
הייתי בטוחה שעולמי חרב.
בעצם, ידעתי שעולמי חרב.
איך אבוא מחר לבית הספר? חשבתי ובכיי גבר.
רצתי כל עוד רוחי בי, כל שרציתי היה להגיע הביתה, להתחפר
במיטתי ולמות.
ואז,
שמעתי קול במרחק מאחור:
"תעצרי רגע"
"כמה מהר את רצה?"
זה היה יחיאל.
לא עצרתי.
להיפך, הגברתי את המהירות , הגעתי הביתה ונכנסתי למיטה עם
הבגדים.
מזל שהוריי לא היו בבית.
בכיתי אל הכרית וידעתי שאני אבודה.
ככה כמו שהייתי, בתחושה של אבודה. לאט, לאט התחילה להזדחל
לראשי התמונה של המלכה
מפוזרת
על הרצפה, עם השמלה היפה שהבליטה את החזה השטוח שלה,
עם המשקפיים השבורים, עם הפה הפעור בצרחות .
בלי משקפיים גם נראתה לי פוזלת.
אויי כמה שהתמונה הזו עינגה אותי.
התחלתי לצחוק באותה עוצמה שקודם בכיתי.
היא הייתה כל כך מגוחכת, כל כך מעוררת סלידה.
קמתי
שטפתי את הפנים
וידעתי בליבי שמאותו היום המלכה אבודה.
לקחתי את השרביט
חבשתי כתר מלכותי
ומאז אני מלכה.