חזרת לעצמך. כמעט. כן, המשקעים עדין שם... כבדים כמו מרבצי
עופרת ששוקעו בירקון, רק מחכים לזרימה הקלה שתעיר אותם
מתרדמתם. אבל אין לך תלונות. הצלחת להתעשת, אפילו אם אותה
יקיצה פתאומית שלך התרחשה בתוספת הזמן הנדיבה שהוענקה לך, ואתה
מנסה כל יום להחזיר לעצמך את מה שאיבדת... לא. את מה שגרמת
לעצמך לאבד.
זה לא קל. זה ידוע. אבל זה אפשרי. כן, גם זה ידוע.
אז אומרים שהזמן מרפא. אומרים. ואתה יודע שזה לא ענין של זמן
בלבד. זה ענין של רצון. הזמן? הוא תמיד ישטוף אותך ויזכיר לך
אותה, במיוחד כאשר תתהה לעצמך בלילות הקרים שיבואו ויחתכו
בבשרך, מה לעזאזל התרחש בשנה האחרונה. כי, כך נדמה לך, היא
חלפה על פניך ואתה כלל לא הבחנת בה. לא חווית את המעבר לאביב
שטוף הריחות, לא הרחת את חום הקיץ על עורך ואפילו לא טעמת את
לחות האוויר הקר שלפתע (כבר אמרתי, נדמה לך) הזדחלה לה
לתודעתך.
וכל יום שעובר מעט עוזר לך בתרפיה הרוחנית שאתה כופה על עצמך.
כן. כופה. וטוב שכך. מסביבך אנשים ניסו לעודד, לנחם, לייעץ,
להאשים, לנבוח, לצעוק.. אבל האם מישהו פשוט ניסה לכפות עליך
משהו?!

אתה הולך לך... לא מאושר, אבל בהכרה שאתה מסוגל (הכל ענין של
רצון פנימי זוכר?!) להיות כזה, לו רק תרצה בכך באמת. אתה מבין,
אט אט, שייתכן שמצאת, לאחר חיפוש ארוך ומייגע, את תרופת הפלא.
את אותו שיקוי המרפא אשר גרם לך לברוח מסערת המחשבות המזמזמת,
ולנחות על אספלט המציאות. כן, הנחיתה ללא ספק היתה קשה, ואתה
מרגיש כל חבטה שספגת בה, אבל ביצעת אותה. וזה מה שחשוב.

ואז... בדיוק לפי תיזמון ספרי המתח, אלו שתמיד לעגת להם כיוון
שצפית בהם לאותו מאורע עתידני, אתה רואה אותה.
מבט.
מבט אחד ממושך.
מבט אחד ממושך ותו לא.

אתה מתרסק.
הו לא, אתה לא מפגין דבר כלפי חוץ. נהיית מומחה בעל שם עולמי
למשחק הפוקר הזה. אם תרצה, תוכל אפילו לשכנע סוחר מכוניות
ממולח עם אותה חיצוניות קפואה שבך. אין כל סדק בשכבת המראה שם.
הו לא.
אתה נסוג מהר למקום אחר, לברוח... לברוח מאותו מבט שמלווה אותך
למשך מספר שניות. יותר חמור, אתה אפילו מבחין בחיוך המתלווה
למבט הזה... חיוך שנמוג לאיטו כאשר בעליו מבין שאין כל כוונה
מצידך להחזיר באותה מטבע.
אז אתה בורח, מדמה לגדל כנפיים ולדאות מהמקום שבו נתקלת במבט
הזה. המבט הארור הזה שגורם לבפנים שבך שוב להגיע אל מעבר
לנקודת הרתיחה שלו ולהתערער. הטייס האוטומטי שלך, אותו זה שכבר
חזרת לבטוח בו, נו, זה... שחילץ אותך מהסערה האימתנית שנקלעת
בתוכה, מודיע לך בטון קודר על המצב  ואתה מרגיש את החרטום
יורד... לא... נופל מטה.

אתה מוצא פינה חרישית, אוטם את עצמך ומתרכז באותה הצלה הירואית
נואשת. כעת, היא כואבת אך אפשרית ואתה יודע זאת. אחרי הכל,
הפעם יש לך מה להפסיד.

ואחרי שאתה מצליח, גיבור אלמוני בים של סערות שלא יזכה להכרה
מיוחדת, אתה תוהה כמה פעמים נוספות יהיה עליך לברוח ממבט.
לברוח ממבט אחד.
לברוח ממבט אחד ממושך... ותו לא.