07/07/06


יקירתי,

מה שלומך?
אני כותב לך, אפילו שאני יודע שאת המכתב הזה לא תקראי. רציתי
להגיד לך שזו לא אשמתי, ושאני מצטער, אבל זה כבר לא משנה.
רציתי להגיד לך תודה, על כל הזמן הזה, את יודעת, והיה לי כל כך
טוב איתך. רציתי להודות גם לאמא שלך, שתמיד גרמה לי להרגיש
אצלכם בבית.
לא רציתי שזה יסתיים בצורה שכזו, והלוואי ויכולנו לדבר, אפילו
פעם אחרונה, אפילו רק כדי להיפרד כמו בני אדם, לסגור את מערכת
היחסים הזו כמו שצריך. בלי כל הדמעות המיותרות, ובלי כל הרגשות
שפשוט חייבים כל כך לפרוק, אבל אי אפשר לפרוק כשאנחנו רחוקים
כל כך.
לא רציתי לסיים את זה במכתב. לא איתך.
אני יודע שעכשיו כבר לא תדברי איתי לעולם, ועדיין, לי כבר לא
יהיו אחרות. אני אשאר שלך לנצח, אהובתי. כשהבנתי שכבר לא נתראה
הכל קרס אצלי. רציתי לצרוח, להתפוצץ, ועדיין עכשיו אני מוצף
געגועים. מרגיש כל כך רחוק, ועוד יותר, בידיעה שכבר לא אראה
אותך. אני לא יודע מה אני אעשה כאן בלעדייך, אבל כנראה שזה מה
החיים תכננו לי.
אני אמשיך לדמיין את מגע שפתייך, צמודות לשפתיי, מרגיש אותן
נעות, כשאת לוחשת לי מלים נעימות, אמשיך לחשוב עלייך.
מעולם לא ידעתי אם היה לך מישהו לפניי, שאלה שהטרידה אותי
הרבה, ועדיין אני תוהה, ואני חושב שאולי, במקום מסויים זה טוב.
כי אם אני הראשון שלך, והיינו מחוייבים אחד לשניה תקופה ארוכה,
אז אולי כדאי שתכירי גם אחרים. שתראי עולם, מה שנקרא.
את עוד יכולה.

ואני יודע שבתקופה האחרונה היה לנו המון בלגאן. אני יודע שהיה
לך קשה, ואני יודע שלא נחמד היה לך לראות אותי רק פעם בשבוע או
שבועיים. אני יודע שהדברים הסתבכו אצל שנינו, ושהעסק היה על
חבל דק, אבל יכולנו להחזיק את הקשר הזה. אני אוהב אותך כל כך,
ולא ברור לי, למה, למה היינו צריכים לסיים את דווקא באופן הזה?
וביקשתי, ביקשתי להשאר.
אני יודע. אני יודע שהרגשת שהיחידה לוקחת אותי ממך, ואולי
בסופו של דבר היא לקחה גם אותך ממני.

הכל קרה כל כך מהר, בלי שהייתי מוכן, בלי שיכלתי לדבר איתך,
פשוט ככה, בלי שבכלל תכננתי עדיין לסיים, בלי שהיה לי זמן
לחשוב על זה. לא רציתי את זה. לא רציתי.
רציתי שוב לשכב בחדר שלך מחובקים, וללטף את הירך שלך, ורציתי
שוב לראות אותך, להיות איתך, לבלות איתך, להיות איתך לאהוב
אותך לחבק אותך לחיות איתך. לחיות איתך.

לי אין סיכוי לצאת מזה. לפחות לא חזרה אלייך. ניסיתי דווקא.
אני זוכר יום אחד, שמזגת לנו מיץ לבן לכוסות זכוכית, ואני
אמרתי שהמתוק-חמצמץ הזה ששולט בכל אצלי לא הולך טוב עם המיץ
הזה. את חייכת. חיוך יפה כזה, של מנצחים: "אז המבט הזה שיש לך
בעיניים כשאני מדברת, הוא באמת בגלל שאתה לא מקשיב." רציתי
להתווכח, אבל החיוך שלך כל כך קרן מניצחון, שהבנתי שאני רק
אסתבך יותר.

מאז שהכל נגמר את עוד המשכת להתרחק. אהובתי, כאילו נישקת אותי,
לחשת לי שלום, וצעדת למקום אחר. דמותך החלה נמוגה אל תוך
הערפל.
וכשהבנתי, כמו בהילוך איטי נבנתה בתוכי הצעקה. האוויר נאסף אל
תוך הריאות, וגעש החוצה, מרטיט את מיתרי הקול, מתפרץ בקריאה
הנואשת: "חכי!".
במהרה נעלמת מעיניי.


אני חתמתי אותך במזבח זהב, והפרדתי בין האהבה הנשגבת, המוחלטת,
אלייך, ובין האהבה האפשרית וההגיונית לאחרות. בין חיי שלאחר
המוות, ובין החלומות.
ועדיין אני משתגע, מתי תשכחי אותי, ובמי תתאהבי, והיכן תשכבי.

הכל הבדל של שברירי שנייה. שבריריות הקיום שלנו, כמו הזמן
הלוקח מרגע הפעלת המטען ועד לקבלת הכנפים כאן.


עוד יום חולף, ואין לי רגע של שלווה.
ואולי עוד נתראה, יום אחד...

בינתיים?
בינתיים את תמצאי לך מישהו אחר. [אומר, ורעד עובר בי]
בינתיים אני אוהב אותך.

להתראות בינתיים,
כאן,
מגן עדן,
אני.