גדלת עם אמא שתמיד
צעקה וגידפה
והיית די קטנה כשהבית התפרק
וכל השנאה...

נותרתם שלושה -
את, היא והתסכול,
אה כן היה גם אח שהתחתן וברח

ותמיד היה לך חיוך ענק
נוטף מתיקות וחום
והיית מחבקת באמת
ואוהבת כל-כך

והצלחת בכל דבר שנגעת בו
ופיזרת אבק כוכבים
וקרני שמש עליזות
על כל מי שפגש בך

ומסתבר שמשפחות שלימות
אהבו אותך כמו בת,
והמון בתים מלאים בפתקים צבעוניים
שכתבת...

ולאחרונה כשכבר הכל ממש הסתדר לך,
אפילו הבית הפך ליותר שלך
ולמדת להעריך את אמא
ואיך שלמרות שהיא קשה,
היא ירקה דם בשבילך.

מדהים איך כל הלכלכוך לא נגע בך
והשנים רק טיפחו אותך
יפיפיה כאילו גדלת על כר דשא רך
ומלטף...

ואי אפשר בכלל לראות
את כל הקוצים שהקיפו אותך,
פרחת בשלל צבעים וריחות מתוקים,
ונקטפת...

אני יודעת שטוב לך
איפה שאת נמצאת...
אבל אני לא יכולה לא לחשוב
על כל מה שיכולת להיות,
ואיך העולם מפסיד
איך שזה היה כל-כך קרוב...
למרות שנדמה שמהתחלה לא היה לך סיכוי...

מוקדש לילדה-נערה כל-כך מיוחדת שהכביש גזל מאיתנו ולי רק נותר
להצטער שלא ניצלתי את ההזדמנות שהיתה לי, להיות חלק יותר
משמעותי מחייה ולהנות מהאדם המופלא שהיא פרחה להיות לפני שהיא
עברה לעולם שכולו טוב ואנחנו נותרנו המומים.
רוני אל תלכי...