זה מונולוג.
אין לו הרבה טעם בחיים. למען האמת, הוא על סף התאבדות. אבל
מחקר קבע שמונולוגים לא מתאבדים. הם רק מתעלפים, מתחלפים,
מתעדכנים, משתנים. והוא תוהה. בסך הכל אין לו הרבה, ויש בו
הרבה, אבל הוא כבר וויתר. איזה טעם יש לו להמשיך? הרי הוא לא
מרוצה מכלום. הוא לא נותן לאלה שמסביבו לאהוב אותו, כל אחד
סיפור בפני עצמו, למרות שהוא יודע שהם רוצים שיהיה לו טוב,
ולמרות שהוא יודע שהם מתכוונים.

זה מונולוג עם נטיות אובדניות.
והוא כבר התחיל להכין תכניות. כבר סידר את כל הפרטים הקטנים.
הוא יודע שהוא ילך נגד כולם. גם נגד המחקרים, ושהוא בכלל לא
מתחשב, ולא אכפת לו מה יהיה כאן אחרי שילך. הוא סידר את כל
הפרטים הקטנים, דאג שיהיה לו את כל מה שהוא צריך, דאג שלא
יידעו עד שיהיה מאוחר מדי. ורק נשארה לו שאלה אחת.

מכתב התאבדות שולחים עם בול?

וכשיניח את מכתבו על מפתן ביתה, הוא תוהה עת מחשבה כמעט אחרונה
חולפת, איך ימנע מעצמו לקרוא לה שתרד, לרוץ אל בין זרועותיה,
המכירות אותו טוב כל כך, להתחכך בה, לנשום אותה, לנשק את שפתיה
האוהבות כל כך?
איך ילך בלב שלם, כשהוא יודע שלה הוא מכאיב?

זה כבר יקרה מעצמו, הוא לוחש, ומאמין לעצמו, לא יודע למה. זה
היה משפט נדוש. משפט טפשי, ומשפט שלא יכול להיות נכון -
כשמדובר בו. אך הוא האמין לעצמו, עד שהתעוררה בו ההבנה, הכתה
בו, ונבהל.

מי יפרסם את היצירות שלי אחרי מותי?