כמעט התקשרתי היום,
רציתי לדעת את שלומה.
כבר אי אפשר, זה אסור,
מצב רוחה נדחק מעבר לאופק מבטי.

תמיד תהיה במחשבה,
לפחות התמיד שהוא הווה.
מרכינה את ראשי ברגשות אשם,
העתיד הינו מסתורי.

דמעות כבר זלגו יותר מדי,
פחד מנבא את שיקרה.
ואני רק רציתי שקט,
שלא יוכלו לשמוע אותי צועקת.

הכרתי את כל קימוריה,
הרגל שאוהבת לקפל כשישנה,
הפרצוף המצחיק שעושה כדי לשמח אותי,
והכל נמחה ברגע אחד של טירוף.

זחילה על זכוכיות מנותצות,
הליכה על גחלים בוערים,
לא תשווה לתחתית הבורות בהם גוללתי עצמי,
להם ייחלתי.

לא הפסקתי לאהוב,
אך גם לא יכולתי להמשיך.
יש צורך להחזיר נשימה,
טרם אשוב למדי קבוצתי.