22.3.01. צ'אט msn

כרומוזום: אני צריך את העזרה שלך.
אני: סליחה?
כרומוזום: אני צריך את העזרה שלך. מה לא ברור?
אני: אתה לא ברור, וגם חצוף. מה אתה רוצה?
כרומוזום: אני צריך שתבטח בי.
אני: ???
אני: מי אתה בכלל?
כרומוזום: השאלה היא לא מי אני אלא מי אתה.
אני: אתה בטוח שפנית לאדם הנכון?
כרומוזום: בטוח.
אני: OK.

(שתיקה בת שלוש דקות)

כרומוזום: הלו אתה שם?
אני: מ ה  א ת ה   ר ו צ ההההה !!!
כרומוזום: עזרה! מה לא ברור?
אני: אז איך אני יכול לעסור לך?
אני: לעזור.
כרומוזום: או! עכשיו אתה מדבר. אני צריך שתפרסם כמה דברים
בשמי.
אני: ???
כרומוזום: כן שתכתוב ספר עליי.
אני: ספר... למה, מאיפה אתה יודע שאני כותב?
כרומוזום: שנייה, שולח לך מייל.


בנקודה הזו הוא התנתק. לא הקדשתי לו מחשבה שנייה. ולמה שאקדיש?
הרי אי אפשר לדעת מה האי-מייל שלי מהצ'אט. אין אפשרות לזהות
אותי, וכמי שמקשקש הרבה באינטרנט, אני יודע ששיחות מוזרות הן
הלחם והחמאה של הרשת. שום דבר יוצא דופן לא קרה כאן.

ובכלל, אם ניכנס לזה, כשגברים פונים אליי - זה בדרך כלל
מהסיבות הבנאליות: הם הומוסקסואלים, ומקווים שגם אני כזה. אז,
נו, אני אמנם גיי פרנדלי - אבל לא גיי. סורי, אדון כרומוזום.
חפש במקום אחר.

ועדיין נדמה היה לי שהוא יודע מי אני. לא 'סתם' יודע. באמת
יודע. טוב, נו, גם זה לא שוס גדול. בטח איזה מישהו שהכרתי
ברשת. יש מאות כאלה, בלי הגזמה.

אבל לא עברו חמש דקות, ובאמת קיבלתי מייל.
לא מייל אחד.

זה התחיל בתיאור מדוקדק של כל המידע האינטרנטי שלי. כל חשבונות
הדואר (יש כמה), כל האתרים החביבים עליי, וכל הפורומים בהם אני
משתתף (כולל המיניים והמביכים ביותר, בהם אני בכלל נמצא בשמות
בדויים לגמרי, תסלח לי אשתי על עוונותיי).

זה עצבן אותי.
השלב הבא כבר החל להדאיג.

הוא שלח לי את חשבון הבנק שלי. מעודכן עד לאותה שנייה. כולל כל
ההשקעות וניירות הערך, פאר תוצרת בנק לאומי להתפאר. עוד: רשיון
נהיגה. פרטי ביטוח לאומי. טפסי 106, הצהרות הון, תלושי משכורת,
הכל.

האיש הזה ידע עליי יותר מדי דברים, לעזאזל.

ועוד: דוחות משטרה. התדיינויות משפטיות (שני תיקים). היסטוריית
האשפוזים שלי, דברים שגם אני שכחתי. דוחות מבדקי הקצונה שעברתי
פעם, כולל חוות הדעת הפסיכולוגית (שפסלה אותי לקצונה).
פסיכוטכני. פסיכומטרי. הערכות פסיכולוגיות נוספות לפני הגיוס.
גיליון ציוני בגרות, כולל הציון ההוא במתמטיקה שאני מעדיף
לשכוח, וכולל כל ההערות שבתיק האישי שלי - אותו ראיתי
לראשונה.

הוא ידע באיזה בתי ספר למדתי, הוא ידע באיזה גני ילדים ביקרתי.
הוא ידע עליי הכל. ואני התחלתי להזיע.

כשניסיתי לכתוב לו מייל בחזרה, קיבלתי הודעה שהכתובת שלו אינה
קיימת.
פוף.


23.3.01. פי-מייל

מכירים את האתרים האלה, שמאפשרים לכם לשלוח לחברים ברכות
משעשעות ומיוחדות? אחד האתרים האלה, מהיותר מענגים שבהם, נקרא
P-MAIL. אתר חביב, בו עשיתי שימוש לא פעם, והנה - הפעם הוא
שוגר אליי. לחצתי על הלינק, ואל מול עיניי קפצה דמות מאוירת של
ילד קטן, זרבוביתו ההדורה שלופה, וממנה קולח נוזל צהוב ועליז,
ששרטט על המסך את המילים הבאות בכתב יד גרוע:

"אני צריך את העזרה שלך"

כאן שקלתי שוב את מעשיי. היה ברור שהאיש יודע עליי הרבה, הרבה
מדי. ומי שיודע עליך כל כך הרבה, ולא טורח להסתיר את זה, בעצם
משגר אליך איום. אני יודע מי אתה, אני יודע איפה אתה גר, ואני
גם יכול לפגוע בך.

לא אהבתי את זה, ואפילו רציתי לפנות למשטרה. אבל לא פניתי.

מהרבה סיבות. קודם כל, זה מסובך. כאב ראש אמיתי, שהאיום הזה
עדיין לא הצדיק. מעבר לכך, גם השוטרים לא היו ממש יודעים איך
להתייחס לזה. אינטרנט, כידוע, זה די מעל לסף האיי קיו של
המשטרה. לא של חלק מהשוטרים, חלילה. אבל של המשטרה כגוף - נו,
הם עדיין בעידן הכפתור של הצ'קלאקה.

אבל הסיבה האמיתית הייתה הוא עצמו. הסגנון שלו. והעובדה שהוא
הקפיד לבקש עזרה. "אני צריך את העזרה שלך". המילים האלו דיברו
אליי. אודה. אדם שמבקש עזרה, הוא אדם שזקוק לעזרה. ואם הוא גם
מאיים תוך כדי - הוא זקוק לעזרה גדולה מאוד.

לכן המתנתי. לא יותר מדי.


23.3.01. אי-מייל

כנס לצאט תפוז. עכשיו

ושוב, כתובת המייל שלו היתה מזויפת. האיש לא רצה שאני אדע מי
הוא. עדיין.

הייתי באמצע משהו אחר, אבל נכנסתי בכל זאת. אה, גם השתמשתי בשם
אחר לגמרי, רציתי לרגל קצת. להיות 'סודי'. כן, בטח.

כרומוזום: אה, שינית שם.
מרוסק-נפשית: כן.
כרומוזום: למה?
מרוסק-נפשית: סתם, בלי סיבה.
כרומוזום: אין לי בעיה לאתר אותך.
מרוסק-נפשית: הצלחתי להבין את זה. אני פונה למשטרה.
כרומוזום: מה? למה?
מרוסק-נפשית: מה זה למה??? אתה הראית לי כמה דברים מפחידים! מה
זה כל הפרטים האישיים האלה? מי אתה?
כרומוזום: מצטער... לא רציתי להפחיד אותך.
מרוסק-נפשית: אז מה כן רצית?
כרומוזום: זה לא פשוט להגיד את זה. אני צריך עזרה שלך בפרסום
של כמה דברים.
מרוסק-נפשית: מה בדיוק?
כרומוזום: אפשר לקרוא לזה סודות ממשלה.
מרוסק-נפשית: אני מקשיב.
כרומוזום: אבל אסור שיידעו שזה סודות ממשלה.
מרוסק-נפשית: אני מתחיל לא להבין.
כרומוזום: רגע.

(כאן חיכיתי יותר מעשר דקות. שמתי לב שכרומוזום עדיין היה
בצ'אט, ובאמצע הדפתי כמה גבירות טובות לב שתהו למה אני מרוסק
נפשית)

כרומוזום: חזרתי.
מרוסק-נפשית: ברוך החוזר.
כרומוזום: איפה היינו?
מרוסק-נפשית: שלא יידעו שזה סוד.
כרומוזום: אה כן. זה צריך להיות כתוב בצורת ספר דמיוני. שיהיה
לגמרי לא ברור אם מה שכתוב שם אמיתי או לא.
מרוסק-נפשית: למה? מה הסיפור??? מה יקרה אם יידעו?
כרומוזום: יהרגו אותי ויהרגו אותך.
מרוסק-נפשית: מה אתה לומר!
כרומוזום: מצטער, זאת האמת.
מרוסק-נפשית: ואם זה יהיה כתוב בצורת סיפור?
כרומוזום: אז יש כאן מקום לספק.
מרוסק-נפשית: ואז לא יהרגו אותי?
כרומוזום: כן. זה יהיה מפורסם מדי, ואתה תמיד יכול לטעון שאתה
המצאת הכל. בסך הכל גם שני הספרים האחרים שלך לא היו ממש
מציאותיים.
מרוסק-נפשית: איזה ספרים. לא הוצאתי כלום.
כרומוזום: אחד הוצאת ויש לך טיוטות לשני שאתה שומר ברשת.
מרוסק-נפשית: כוס אחותך. הכל אתה יודע עליי?
כרומוזום: די הרבה.
מרוסק-נפשית: ומה יהיה איתך? לא יהרגו אותך?
כרומוזום: אני ממילא מת תוך כמה חודשים.
מרוסק-נפשית: ???
כרומוזום: אולי קצת יותר. אמור להתפתח אצלי סרטן תוך כמה
חודשים אבל אולי אני אצליח לדלג על זה. נראה.
מרוסק-נפשית: אוף, איזה שטויות. די, מספיק.
כרומוזום: לא שטויות. הכל אמיתי.
מרוסק-נפשית: מה זאת אומרת 'אמור להתפתח אצלי סרטן'? מאיפה בא
הקטע?
כרומוזום: הנה זה מתחיל.
מרוסק-נפשית: מה מתחיל. הסרטן?
כרומוזום: הסיפור שלי.
מרוסק-נפשית: אז אני מקשיב.
כרומוזום: שיט.
כרומוזום: חייב לזוז, ביי.

למיטב זכרוני, בנקודה הזו כבר היה ברור לי שזה לא הולך להיות
קטע קצר. אדון כרומוזום (אגב - שמו הוא, אולי, הפרט היחיד
שאינו בדוי בספר הזה. הוא הקפיד להשתמש בכינוי "כרומוזום" רוב
הזמן. כל השאר - שמות ותאריכים, מומצאים לחלוטין. ברובם) נשמע
כמו אדם רציני, לפחות בכוונותיו לשתף אותי במשהו מעניין.

ואני, כידוע, חובב דברים מעניינים. גם אם הם לא אמיתיים, כפי
שאטען בעקשנות לאורך כל הספר הזה. זו, אגב, תהיה התרגולת: אני
אספר לכם סיפור שאולי הוא אמיתי, אבל אתם תקראו אותו כאילו הוא
סיפור דמיוני בלבד. ככה כולם יצאו נשכרים. אתם, שתקבלו סיפור
מרתק. אני, שפטור מלהתאמץ - כי הרי זהו רק תיאור דוקומנטרי של
חליפת מכתבים ביני לבין זומי, ומה לי ולזוטות כמו פיתוח דמויות
ואמצעים אמנותיים? זה מה שיש וזה מה שיש.

גם זומי יצא נשכר. הסיפור שלו יתפרסם ברבים, ואולי יזכה להדים.
כפי שתראו בסוף, זה מה שהוא מחפש. הדים. ורמז דק שאולי, רק
אולי, הוא מספר את האמת.




והאמת, תצא נשכרת? תלוי. אם מספיק אנשים חושבים שסיפור כלשהו
הוא אמיתי, אז הוא הופך להיות אמיתי, לבעל משמעות - גם אם
במציאות האובייקטיבית הוא לא היה יותר מהזיה של מישהו. כך היה
עם הקומוניזם, כך עם כל הדתות. מישהו אמר משהו, מישהו אחר
הקשיב, וככה זה תפס.

אותו כרומוזום רצה, ואני מקווה שעדיין רוצה, שזה מה שיקרה כאן.
והוא פירט לי את זה באי-מייל שקיבלתי, מכתובת פיקטיבית חדשה
לגמרי.