[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








על מלבן גדול בשמן על בד היו מונחות חתיכות של בן אדם. איברים
איברים נשרו מן הדמות שבציור אל תחתית התמונה. במרחק של שני
מטרים אולי עמד האיש והסתכל על הציור. תחושה מוזרה אחזה באיש,
אך הוא היה כל כך מרוכז בבחינת יצירת האמנות שלפניו שלא שם לב
איך שהאוזניים התנתקו לו מהגוף והחלו לנדוד לעבר קולה הצח של
הנערה שלחשה לאוזנו של חברה משהו שקשור באחד הציורים. אפו שאף
ניחוח של אפטר-שייב גברי ונטש את הגוף. פיו הפעור מחוסר מילים
הלך לקחת לו משהו לאכול. ברעש קל ניתקו ידיו מגופו ונפלו אל
הרצפה בחבטה. הוא נפל כשרגליו החופשיות הלכו לדרכן. ראשו נפרד
מהצוואר ומהגב תוך כדי נפילה ונחבט חזק בגולגולת. עיניו נשארו
להביט בציור עוד זמן רב לאחר שהכל החשיך.





ואז הוא התעורר. הוא רצה לפקוח את עיניו אך הן לא נפקחו. הכל
היה חשוך. "עיניים ארורות!" הוא חשב לעצמו. "אף פעם לא עושות
מה שאומרים להן. ועד שהן עושות הן עושות חצי עבודה." עיניו
הציגו תמונה די מטושטשת של המציאות. את עבודתן תיקן תמיד בעזרת
עדשות שהצמיד להן. הוא התעצבן כל כך על העיניים שרצה לשלוח את
ידיו להפריד את עפעפיו ולפתוח אותן בכוח. אבל ידיו אף הן לא
זזו. "מה קרה, שביתה?" כבר עשו לו את זה בעבר. היו לו רגעים
בלילה שהיה כל כך עייף אבל איבריו סירבו לקום והוא מצא עצמו
משתין במיטה כמו ילד. גופו בגד בו לא מעט, אך היו רק מספר
מצומצם של נשים שיכלו להעיד על כך. הוא עצמו ידע כי מעולם לא
בגד בו גופו עד כדי כך.

הוא היה לבד עכשיו. לבד בחושך. אף אחד מהאיברים שלו לא היה
מחובר. נשאר רק המוח. הוא נזכר בציור. אח, כמה שרצה לפקוח את
עיניו עכשיו. הוא התעצבן כל כך שהקיפולים דמויי מעיים שלו
התנפחו לכדי כריות אוויר. בדיוק כשחשב את המחשבה הזו חש איך
האוויר מתחכך בו ישירות. הוא הבין - אין אפילו גולגולת.
"לעזאזל!" חשב. הוא שנא את הרוח. גם כשהיה מתחת לגולגולת
ולשערות דאג תמיד לחבוש כובע שיגן עליו מפני הרוח. הוא חיפש את
הגולגולת. הוא התגלגל סביב סביב על רצפת הפרקט הקרה עד שנתקל
במשהו קשה. הייתה זו סוליית נעלה שבעטה בו בטעות והעיפה אותו
לקצה של הקיר. הוא נחבט בקיר וזה כאב. ואז הוא התעצבן שוב. אבל
הוא היה חייב להשתלט על עצמו אחרת יתנפח עוד פעם ולא יוכל
להיכנס לגולגולת. המוח ניסה להרגיע את עצמו בכל מיני מחשבות על
אגמים של מים צלולים וקונכיות שעושות רעש של גלים כשמצמידים
אותן לאוזן. אך כל מחשבה כזאת רק הזכירה לו איך שהאוזניים שלו
כבר לא אתו והעיניים ברחו לו והוא התנפח שוב ושוב.

במאמץ רב גלגל את עצמו לאורך הרצפה ולרוחבה, מקווה להיתקל
באיבריו האבודים. חושיו לא עמדו לצדו במשימה הזו. אבל חוש אחד
כן היה לו. אותו החוש שלא דורש שום איבר אחר חוץ מהמוח. בעזרת
החוש הזה הוא יצליח. הוא היה בטוח בכך. אם המוח עדיין עובד,
שום דבר לא יעצור אותו. הוא יתגלגל ויתגלגל ויחפש עד שימצא
ויחבר את איבריו אחד אחרי השני, והוא לא ינוח עד שיצליח להרכיב
את עצמו מחדש. "הם חושבים שאני אצא מכלל שליטה", חשב לעצמו,
"הם לא יודעים שאני שולט בהם גם כשהם לא מחוברים."

וכהוכחה הוא עצר והתרכז. הוא חשב על גולגולת, על הגולגולת שלו.
"להיכן יכלה ללכת? אין לה משהו מעניין לעשות חוץ מלהיות
גולגולת. היא לא ידיים או עיניים או אוזניים או אף. הם כבר
ברחו מזמן. הגולגולת נמצאת בוודאי בקרבת מקום." הוא חישב את
המרחק ממנו אל הקיר, את המרחק אליו יכול היה להגיע, כשנפל
ונחבט ברצפה. אז הוא חישב את המרחק בין מקום הימצאו הראשוני
כשנפל למרחק אליו יכלה להגיע הגולגולת. לבסוף, הוא חישב את
המרחק בין מקום הימצאותו הראשוני למקום בו היה מונח עכשיו.

המוח התגלגל. הוא התגלגל והתגלגל עד שהחל לכאוב לעצמו. אך הוא
לא ויתר. הוא המשיך להתגלגל עד למקום המדויק בו הייתה אמורה
להיות מונחת הגולגולת. היא לא הייתה שם. הוא עבר שוב על
החישובים במוחו ותיקן סטיות לא משמעותיות שנבעו בעיקר מהגדרת
הנפח שלו כמוח כשהוא עצבני וכשהוא רגוע. הוא גלגל את עצמו עוד
כמה סנטימטרים לכל כיוון בחפשו אחר נקודת הגולגולת המשוערת אך
היא לא הייתה. אולי בכל זאת הלכה לאנשהו? אבל מה יש לה לחפש
במקום אחר? היא בסך הכל גולגולת! ואולי מישהו בעט בה גם כן, עם
או בלי כוונה? לא הייתה לו שום דרך לחשב את המקום של הגולגולת
אם מישהו בעט בה. הוא התגלגל בחזרה לאיזו פינה קרובה לקיר כדי
שיוכל להתרכז שוב בלי שיבעטו בו. "לעזאזל עם האנשים חסרי תשומת
הלב האלה", חשב לעצמו, "ככה סתם בועטים במוח חסר אונים." ואז
הוא מחק את המילים "חסר אונים".

הוא החל להתגלגל לאורך הקירות. הייתה זאת עבודת נמלים. מדי פעם
נתקל באיבר זה או אחר שלו. הוא לא לגמרי זיהה את האיברים והיה
בטוח שחלקם היו סוליות נעליהם של באי המוזיאון שבטח ראו בו
מיצג משונה. הוא נתקל בצווארו, ושקל אם להתחבר לצוואר אך החליט
שטרם יתחבר לצוואר יהיה עליו למצוא את הגולגולת, אחרת לא יוכל
להתגלגל לתוכה.

לפתע הוא נתקל בה. היא הייתה קשה יותר משאר האיברים. הוא
התגלגל סביבה עד שמצא את הפתח וניסה להתגלגל פנימה אך בכל פעם
שניסה הגולגולת התגלגלה גם היא והתרחקה ממנו. הוא החליט לגלגל
אותה לכיוון הקיר. הוא הגיע עד לקיר אבל אז היא זזה הצידה
כשניסה להיכנס לתוכה. "גולגולת ארורה. היא לא תחמוק ממני!"
המוח גלגל את גלגלתו עד לפינה של החדר הגדול. משם לא הייתה לה
דרך לברוח. הוא הרחיק וגלגל שוב עד שהצליח להעמיד את הגולגולת
עם צידה המעוגל, נתמכת על ידי הקירות ופתחה כלפי הרצפה. ואז
הוא נדחס פנימה. בהתחלה זה כאב. הוא נכנס הפוך והיה נדמה לו
שקיפולי המוח שלו דיממו. הוא ניסה להתהפך בפנים אבל לא היה לו
מספיק מקום כדי לבצע תמרונים שכאלה. לפני שיצא שוב החוצה,
החליט לחשב את הזווית שבה עליו להתגלגל כדי להיכנס לגולגולת
במקום. שלא כמו חישוביו הקודמים, הפעם לקח בחשבון את כל
הגורמים המכריעים. לאחר מספר ניסיונות מוצלחים אך לא מדויקים
הצליח להיכנס לגלגלתו בזווית הנכונה.

כמה שהוקל לו בתוכה! בהתחלה הקירות שלה היו קרים. היא הייתה
מעט סדוקה מהנפילה. אך לאחר מספר רגעים הוא התרגל לקור הזה
ושוב לא הרגיש את האוויר מתדפק על קיפוליו. גם הגלגול הפך קליל
יותר ופחות כואב. צורתה העגלגלה של הגולגולת בשילוב עם העצמות
הקשות מהן הייתה עשויה הקנו לה תנועת גלגול קלילה ומהירות.

"איפה הוא עכשיו? איפה הוא היה? ראיתי אותו קודם אולי במרחק של
שלושים ושלושה גלגולים, עם הגולגולת עשרים ותשע..." לאחר
ארבעים וארבעה גלגולים וחצי לכל כיוון הגיע סוף סוף לצוואר.
הצוואר שכב לו על הצד על רצפת המוזיאון כאיש זקן עייף וחסר כל
ששוכב על ספסל בטיילת ליד הים. הוא ניסה להתחבר אליו אך הצליח
רק לשכב באלכסון ליד הגרון. המוח התגלגל עוד כמה גלגולים של
עצבים וסחב אחריו את הצוואר המיואש שהתחבר והתנתק. וזה כאב.
לאחר כמה חישובים נוספים הסיק שכדי להתחבר לצוואר הוא חייב
להרים אותו או לגלגל אותו אל מדרגה ואז להתחבר אליו. בשביל זה
הוא יזדקק לפחות לאיזו יד או רגל.

הוא החליט לחפש רגל לבעוט בצוואר. הוא החליט שיחפש לפי הריח של
הנעליים אבל בשביל להריח הוא היה צריך אף. "האף בטוח לא נמצא
בסביבה", חשב. "הוא יהיה טיפש להישאר במקום חסר ריח מיוחד זה".
לכל בניין היה ריח משלו. גם למוזיאונים. אך סופו של כל ריח,
כשמריחים אותו מספיק זמן, הוא להתפוגג. המוח החליט להתגלגל שוב
על הצד ולהידבק לצוואר בתנופה חזקה. זה עבד. אבל הוא לא יכל
להתיישר יותר. הוא החליט להמשיך ולהתגלגל לאורך רצפת המוזיאון
עד שייתקל באיבר מאיבריו. הוא נתקל בגב. הוא התחבר לגב והמשיך
את מסעו.

גופו היה כבד ביותר. הוא הרגיש את צווארו נמתח עם כל גלגול.
הגב רצה לשכב שטוח על הרצפה כפי שעשה עד שהתחברו אליו. היו
סיבובים בהם מיאן לזוז. חוט השדרה המפורק עשה בתנועה כרצונו.
"זוז כבר, גוף עצל וכבד שכמותך. מי צריך לסחוב את כל המשקל
הזה? מוטב היה לו הייתי נשאר לבדי עם הגולגולת החביבה. קל ונוח
להתגלגל ולהסתובב ולחפש את האיברים החשובים באמת. מי צריך
לסחוב עליו את כל הגב הזה?" עכשיו הוא כבר באמת היה צריך
רגליים. הוא חשב וחשב היכן יכולות להיות הרגליים כשלפתע החל
להרגיש בסחרור גדול. הוא התגלגל במורד המדרגות. כל גופו נפגע
עד שנבלם על ידי מה שהרגיש כמו כף רגל. "ידעתי", חשב. "שוכבות
על המדרגות עם כפות הרגלים למעלה. אני אראה להן מה זה!" המוח
גלגל את גופו למטה בעדינות ונשכב עם קצה הגב כלפי הרגליים. הוא
התחבר אליהן ככה, בלי תחת, ישר לגב. ואז הוא קם על רגליו.
עכשיו היה עליו לחפש את העיניים. הוא התהלך במוזיאון ליד
הקירות, מנסה לחוש בגופו זוג עיניים לחות. "ואולי העיניים בכלל
עצומות? אולי הן רוצות מנוחה מכל המראות האלה?" אבל לעיניים
הייתה מספיק מנוחה כשישן. עיניו נחו לפחות שש שעות ביום. עמוק
בתוכו הוא ידע שהעיניים אינן עצלות כמו שאר האיברים אליהם
התחבר. חוץ מהגולגולת. לגולגולת היה לו יחס מיוחד, בעיקר לאחר
הנפילה הגדולה. מספר פעמים הצילה אותו הגולגולת מפגיעות
הרסניות. היא לא עשתה הרבה. היא בעצם לא עשתה שום דבר חוץ
מלהיות שם בשבילו. זה כל מה שהוא דרש, המוח. שיעשו מה שהוא
רוצה.

המוח הלך במהירות. הוא ידע שהעיניים שלו כבר בטח הספיקו להעריך
את מרבית יצירות האמנות כששכב לו בחושך על רצפת המוזיאון. הוא
ידע שאין לו הרבה זמן לפני שהן ייצאו החוצה ואז ירדפו את כל
המראות. הן רצו לראות הכל, העיניים. הן רצו לראות את כל הדברים
שלא יכל להראות להן כשהיה מחובר לגופו. "עכשיו הן בטח חולמות
על זריחה בקוטב הצפוני, איפה שרואים גם את השמש וגם את הירח."
הוא לא ישקוט עד שימצא את עיניו ויתחבר אליהן בחזרה, ולו כדי
לחלוק איתן את המראות שראו בדרך ולצרוב בזיכרונו.

הוא התהלך עד שכאבו לו ממש הרגליים והיה חייב לשבת. אבל תחת לא
היה לו ולא יכל להתכופף בגלל שכל הגוף כאב לו מספיק גם ככה.
הוא לא יסבול עוד נפילה. שרירי הרגליים לא היו כל כך יציבים.
הוא יכל לכופף את רגליו אך זה לא יעזור לו להישען על רגלים
כפופות. זה יותר גרוע מלעמוד. הוא היה חייב למצוא את הישבן.
"הישבן בטח נמצא על איזה כיסא נוח כשהאחוריים כלפי מעלה", חשב.
על כן היה עליו למצוא כיסא.

בכניסה לפרוזדור הארוך הוא מצא את הכיסא של המאבטח שכנראה נבהל
כי הוא נפל מהכיסא וזה נחת על כף רגלו. במאמץ רב הצליח לשחרר
את כף רגלו ולברוח מהמקום. תחת לא היה שם. לא התחת שלו בכל
אופן. התחת שלו בטח נמצא באיזו חנות לכיסאות נוחים עם ריפוד
מבד שלא נדבק לעור כשמתיישבים. בטח הוא נח על אחד הכיסאות
בחלון הראווה והאנשים העוברים רואים כמה נוח לו ונכנסים לחנות
כדי לקנות כיסאות נוחים גם לעצמם.

כנראה שהאנשים שראו אותו יוצא מהמוזיאון נבהלו כי הוא לא נתקל
באף אדם בדרכו החוצה. הוא ידע שהוא היה בחוץ כי הוא הרגיש את
החום של השמש על איבריו המחוברים. ואז חשב לעצמו, מה אם שכח שם
משהו? אולי מיהר לצאת? אף אחד לא ייתן לו להיכנס עכשיו כי
הכניסה בתשלום ויש מאבטח בפתח. לבסוף החליט שאין בוכים על חלב
שנשפך. הוא ימצא קודם את שאר איברי גופו שבטח כבר הספיקו לברוח
למקום מסתור ואז יחזור לחפש את איבריו הנותרים. בינתיים יהיו
בידו ידיים, שאין להן מה לעשות במוזיאון, אוזניים שמקומן לא שם
ואף שבטח נמצא בחנות בשמים. אם יתמזל מזלו - אולי אפילו ימצא
את פיו באיזו מאפייה או מזללה באזור.

כלב נבח עליו כשהוא הלך ברחוב אך לא היו לו אוזניים בשביל
לשמוע. רגליו כאבו לו כל כך שכל מה שרצה זה ליפול על הגב
ולשכב. דשא. רגליו היחפות חיפשו דשא. הוא יוכל ליפול על הדשא
הרך. "הייתה חלקת דשא בגן שבקרבת מקום", חשב. לפתע חש משהו רך
נמעך תחת רגלו. הוא דרך על חרא. מזל שלא היה לו אף להריח את
עצמו. הוא לא ידע לאן מועדות פניו. הוא רצה לעמוד לרגע ולחשב
את הדרך שעשה ואת הדרך שיש לו לעשות. הוא זכר את מראה המקום
מסביב למוזיאון, גם אם לא בצעדים מדויקים. אך רגליו כאבו לו כל
כך שלא יכל לחשוב. הוא החל להצטער שהתחבר אל הרגליים. היה עליו
למצוא קודם את הישבן. איזה טיפש היה, איזה מטומטם.

הוא החל לנגב את רגלו על המדרכה הקשה ומצא את שפתה. הוא ירד
לשפת המדרכה ומישש את הכביש החלק ברגליו. הוא החל ללכת לאורך
הכביש. לא היו לו אוזניים לשמוע את המכוניות הצופרות. הוא
המשיך ללכת עד שהרגיש ברגלו פיסת כביש רכה יותר. הפעם זה לא
היה חרא. מעבר חצייה. זה היה המרקם של הצבע הלבן של מעבר
החצייה. זה והבלוטות שסימנו את קצוות המעבר. בלי לחשוב הוא
נתקע בעמוד של הרמזור ונפל אל הכביש. מכונית נעצרה בחריקת
בלמים סנטימטר מהראש שלו. זה כאב ליפול. לרגע חשש שכל האיברים
שאסף מתפוררים ברוח. אבל הפעם הם נשארו אתו. הם היו נשארים גם
אם היה מת לגרש אותם. ככה זה הרגיש כי הם היו מחוברים חזק חזק
וכאבו כמו תופת. הוא לא מיהר לקום הפעם. הוא השעין את שתי
רגליו על שפת המדרכה וזז עם גופו מעט כדי לא להיות מונח באמצע
הכביש. כאב לו בחיבור שבין הרגליים לגב. ההקלה לא איחרה לבוא.
כפות הרגלים התרוקנו מתחושה. לאט לאט הפסיק המוח להבחין בין
תחושת הבטון הקר של שפת המדרכה לבין הרגל עצמה. אנשים בלתי
נראים דילגו עליו. היה אפילו מישהו שצלצל לרשויות. אבל המוח לא
חש בהם. הוא שכב על הכביש עם הרגליים למעלה ונתן לשמש לחמם לו
את העור.

לברוח. יותר מהכול הוא רצה לברוח. לברוח למקום בזמן שבו כל
חלקי גופו היו מחוברים להם יחדיו. הוא רצה לברוח למקום שבו הוא
יכול לפקוח עיניים ולראות. הוא רצה לברוח למקום שבו הוא יכול
פשוט לשבת על התחת. הוא רצה לברוח למקום בזמן שבו יכול להשתמש
בידיו כדי למשש, לגעת לתפוס. לתפוס - בטח הן עכשיו מונחות על
איזה זוג שדיים בשרניות. אח, מה שהוא יעשה להן כשימצא אותן.
איך שהוא היה תופס בזוג השדיים הזה. השדיים הזכירו לו גם איך
היה רוצה להרגיש, לטעום, להריח. איך היה רוצה לשמוע. טפטוף של
מים. קול חטיף פריך נמעך בין הלסתות. שריקתה של הרוח בחוץ
כשהוא נמצא בבקתה חמימה. ציוץ של ציפור. צחוק. מוזיקה. מוזיקה
- מוזיקה! בטח האוזניים שלו עכשיו שומעות מוזיקה. הן הרי קטנות
ואף אחד לא ישים לב אם יחמקו בין הקהל וייכנסו לקונצרט או...

משהו אמר לו לקום. האוזניים. אלה היו האוזניים שיצאו עכשיו
מהיכל הקונצרטים. הוא ידע. לא היה לו זמן לשכב ככה על הכביש עם
הרגליים למעלה. הוא קם. הוא קם בשביל האוזניים. הוא החל לרדוף
אחריהן. במוחו דימה לעצמו זוג אוזניים מטיילות להן, תרות אחר
צלילים מעניינים. הוא כמעט ראה אותן נעלמות בין הקהל שעזב את
אולם הקונצרטים. ריכוז. עכשיו זה היה זמן להתרכז. בלי חישובים.
צליל פעמון על חגורה של כלב. זה מה שהן שומעות עכשיו. הוא ידע.
עדיין היה לו חוש אחד לצדו. הוא נתקל באנשים או שאנשים נתקלו
בו, הוא לא ידע. הוא הלך אחרי כלב. בטח של איזו בחורה שלקחה
אותו לסיבוב בפארק ועכשיו היא חוזרת הביתה. האוזניים. הן
מתקרבות. הוא מתרחק. הן מתרחקות. הוא מתקרב. לשמוע. המוח גרד
ושפשף את קיפוליו כנגד הגולגולת, כמי שמנסה להוציא אש משפשוף
מהיר של מקל בבול עץ. הלהבה החלה נדלקת וכבה, נדלקת בכל פעם
שמתרחק וכבה בכל פעם שהתרחק. ככה הוא הרגיש קרוב לאוזניים שלו.
כל מה שהיה עליו לעשות זה להמשיך לשפשף.

ואז זה נעלם. הוא המשיך לשפשף חזק חזק עד שנגמר לו הכוח. אבל
לא הייתה להבה. "זה הכלב. הוא בטח נכנס לתוך הבניין והאוזניים
לא הספיקו לעקוב אחריו", הבין. "מה הן יחפשו עכשיו?" האוזניים
יתרחקו מרעשי הרחוב הסואן. בשביל לדעת את זה לא היה צריך יותר
ממוח. ים. הן ילכו לים. איפה ששומעים את הסימפוניה של הגלים
והרוח. לשם פניהן מועדות. הוא התחיל לשפשף שוב, עדיין לא בטוח
שאוזניו כבר עלו על זה. אבל הוא ידע שהן יעלו ואז הן ילכו לים.
הוא נתקל בעמוד וקיבל מכה בראשו. לקח קצת זמן להתאפס אך הוא
חזר ושפשף חזק חזק תוך שהוא מפנה לעצמו דרך בין האנשים הבלתי
נראים ומקווה לא לדרוך על קצה של שפות של מדרכות. אם הוא לא
ישים לב למכוניות - הן כבר יבחינו. הוא התהלך בביטחון עכשיו.
ברגע שיקבל את אותותיו מהאוזניים הוא פשוט יעקוב אחריהן עד
הים.

והוא עלה עליהם. הוא רדף אחריהם עד לים. את דרכו עשה ברגל.
כשהגיע היה עליו לחפש אותן שם. הרוח הכתה בגופו גלים גלים.
"ודאי הן בקרבת מקום, היכן שהרוח שורקת לים". האוזניים יכלו
לרחף מעל הים ולשמוע את קולות ההתנפצות של הגלים מקרוב. הן גם
יכלו להיצמד לחוף בדיוק במקום בו הגלים הקטנטנים נשברים על
החוף ועושים רעשים נעימים כאלה, כמו של בריכה. המוח חיפש היכן
שיכל. אך נראה כי האוזניים התרחקו ממנו ככל שקרב.

החול החם צרב ברגליו. שוב הרגיש את הכאב הנורא שמפלח את
העצמות. אילו היה לו תחת היה יכול לשבת עכשיו או אפילו לשכב על
החול החם וליהנות מהמקום שהיה בו עכשיו. כאב לו במקום שבין הגב
לרגליים. בלי תחת הוא היה עבד - עבד שיכול רק לעמוד או ללכת.
הוא חש כמי שאבדה לו זכות הישיבה. מהפכות ופילוסופיות חיים
שלמות סבבו סביב התחת. סגולות רבות טמונות ביכולות התחת לספק
מנוחה כה גדולה מצדו האחד וסיפוק כה גדול מצדו השני (ולפעמים
גם משניהם). בן אדם הוא לא בן אדם אם אין לו תחת.

הוא התכופף ונעמד על ברכיו. "תחת. היש כיסא יותר נוח לתחת
מערימה של חול ים חם? בטוח יהיה נעים לתחת לשבת על אחת מערימות
החול החם של הים תחת השמשיות. הוא יישב בצל, לא בשמש כדי שיהיה
חם אך לא חם מדי". המוח ניסה להתרכז. הוא כבר לא זכר איך נראה
הים ולא יכל למפות את השטח. המוח נשאר עומד על ברכיו וכיווץ את
קיפוליו כמו שהיה עושה כשהיה ילד והיה צריך להתרכז. כשהיה ילד
הוא היה עוצם את העיניים, סותם את האוזניים ומתרכז חזק. עכשיו
הוא לא היה צריך לעשות את זה. כל מה שהיה צריך לעשות כדי
להתרכז זה לכווץ עוד קצת את הקיפולים של המוח ולשפשף. אוזניו
כבר ברחו מזמן. אבל התחת עוד היה בסביבה.





התחת עבר בכל חנויות הרהיטים בעולם. הוא התיישב על הכיסאות הכי
נוחים שיש. בהתחלה ניסה רק כיסאות מעור כי הם היו הכי יקרים
ותמיד חלם לשבת עליהם. הם גם תמיד היו הכי רכים ונוחים, כאלה
שהתחת טובע בהם כמו בפוף. אבל העור נדבק לו לתחת. אז הוא התחיל
לנסות את הבד. הרהיטים מהבד היו יותר ידידותיים לתחת, בעיקר
הזמש. אבל הם היו קשים יחסית לעור ולא נוחים. הוא ניסה לשבת על
הפופים שבחנויות. הם באמת היו נוחים מאוד אבל הבד שלהם היה זול
כזה ולא כל כך נעים בתחת.

מחנויות הרהיטים המשיך לכלי המיטה. הוא התיישב על הכרים בזה
אחר זה. חלקם היו לא נעימים בכלל. היו כמה כרים מפוך שהיה לו
מאוד נעים עליהם אבל המוכרים סילקו אותו מהר מאוד משם כי זה לא
יפה שהקונים יראו תחת על הכר. זה דווקא מאוד התאים להם שיראו
תחת על כיסא אבל על הכר זה היה לא יפה בעיניהם לשים תחת. בקושי
רב הצליח להשתחל אל שמיכות הפוך שהיו מונחות על המיטות
בתצוגה.

כשסוף סוף הצליח לתפוס תנומה על הקצה המגולגל של שמיכת הפוך
שהייתה על מיטת התצוגה הוא חש דקירה. הוא זז קצת ואז חש עוד
דקירה. עם כל תזוזה הרגיש דקירות כאלה. אלה היו הנוצות. הקצה
שמאגד את השערות העדינות והנעימות של הנוצות הוא דק וקשה ודוקר
כמו מחט. דווקא הפוך הרך והנעים דקר אותו.

ככה ויתר התחת על חלום הרהיטים והמצעים הרכים והחל לחפש משטחים
נוחים יותר לישיבה. חיפושיו הביאוהו למקומות שונים ומשונים.
פעם מצא עצמו מתיישב בקערת פודינג לפני שהכניסו אותה למקרר.
הפודינג היה סמיך ונעים אך הוא קפא במקרר שלוש שעות עד
שהפודינג נקרש והאורחים הגיעו והתחילו להגיש. רק אז גילתה עקרת
הבית שיש לה פודינג עם תחת במקרר. היא כל כך נגעלה שהעיפה את
הקערה והתחת החוצה דרך החלון. כשנפל התחת אל המדרכה הוא נפל
למזלו על הקערה שבתוכה היה עוד קצת פודינג שריכך את הנחיתה.

פעם אחרת התיישב התחת על קצפת לבנה ורכה. רק שהקצפת העדינה
נמעכה תחת כובד משקלו של התחת וחשפה את שכבת הגלידה שהייתה
מתחתיה. התחת קיפץ מהר החוצה מן המנה הקרירה. בדרכו נאלץ התחת
לסבול גם משטחים פחות נוחים לישיבה כמו אבני החצץ שבגינה, הדשא
הדוקרני והפולשני כמיטת מחטים, הכביש השחור והשורף מהחום של
השמש. הוא ניסה להתיישב על מצע המים החמימים של בריכת הילדים
אך כמעט טבע לפני שהספיק לצאת משם.

או אז הגיע התחת אל החול של הים. בשמש החול של הים היה צורב
ולא נעים, בעיקר בשעות הצהרים. אך תחת אחד הסוככים מצא התחת
ערמת חול בטמפרטורה הנכונה בדיוק לשמש מצע נעים, רך ונוח
לישבנו.





המוח דידה על חול הים ברגליים דואבות. הוא חיפש צל. הוא ידע
שאיפה שהחול כבר לא חם, שם יש צל. שם יש גם תחת. אך ככל שהלך
נדמה היה לו שהצל מתרחק. הוא דימה לעצמו שמשייה הולכת במרחק מה
מאחוריו ולוחשת לחברותיה. היא פוסעת ימינה כשהוא פוסע ימינה
ואז שמאלה כשהוא פוסע שמאלה. או שהיא בכלל נמצאת מקדימה
ומתרחקת ממנו צעד אחר צעד. הוא ניסה לרוץ קדימה כדי להשיג
אותה, את השמשייה המזוינת, אבל רגליו שבקושי יכלו ללכת בוודאי
שלא יכלו לרוץ. מה גם שאם היא באמת נמצאת מקדימה ומתקדמת עוד
כשהוא מתקדם, היא בטח יודעת יפה מאוד גם לרוץ. "הזונה הקטנה,
אני אתפוס אותה". כנראה זה מה שחשב לעצמו כשהחל להתרוצץ על
החול החם כמו משוגע בלי ידיים ועיניים ואוזניים ואף ופה ותחת.

בצד התאגדו להן אוסף של שמשיות וצפו במחזה בסיפוק. לרגע נדמה
היה כאילו הן עצמן היו האחראיות הראשיות למצבו של המוח המשוגע.
הן רטטו מצחוק ומרוח ופיזרו את הצל שלהן על גבי המשטח של החול
החם. אם נדמה היה שהתקרב אליהן המוח, הן התרחקו ממנו כולן
ביחידה אחת, כמו להקה של ציפורים בעת הנדידה.

ואז הוא נתקל בזה. רגלו בעטה את התחת ממנו והלאה. הוא נעצר
מייד והחל ללכת לאט עד שמצא את ישבנו. חלקת החול שסביב התחת
הייתה קרירה ונעימה. הוא הפך את הישבן ברגלו וסילק ממנו את
החול שנדבק. אז הוא עשה את מה שכבר הרבה זמן רצה לעשות ולא
יכל. הוא התיישב על התחת. ככה הוא התחבר לתחת של עצמו.





במקום מרוחק על החוף ובאותו הזמן נחו להן זוג ידיים. המוח
התרכז בניסיונות לפענח את הרמזים שקיבל בעת שישב על החול הפושר
מול הים ונשען על אחד מהעמודים התומכים של הסוככים. "המקום בו
הידיים נמצאות הוא רך ונעים", חשב, "ממש כמו המשטח עליו נח
התחת. אבל אחרת. בצק. אולי הן לשות בצק?" ידיו יכלו לחפון חול
ים ולתת לו ליפול חזרה לחוף בין האצבעות. הוא אהב לעשות את זה
כשהיה על החוף. "אולי זה מה שהן עושות עכשיו?" אבל המוח העדיף
להמשיך לשבת ולנוח מאשר לקום מוקדם כל כך ולהמשיך לחפש את
איבריו הנוספים. הוא חיכה למנוחה הזאת כל כך הרבה זמן, ועכשיו
כששוב הייתה שלו לא מיהר לזנוח אותה. הוא התענג על כל גרגר חול
שנצמד לו לתחת בעת שמעך את החוף תחת משקלו. זה היה כל כך נעים.
כל כך נעים שהוא נרדם.

בחלומו היו למוח עיניים. הוא ראה את ידיו הענוגות מרחפות להן
באוויר ומלטפות את קימורי הרוח. "ודאי טוב להן עכשיו", חשב.
ואז הן נכנסו למעין קופסה קטנה ושקופה. בקופסה היו מחטים.
קצוות המחטים היו מלובנות מחום והן ננעצו בחזקה בידיו. הידיים
ניסו לברוח מקופסת העינויים הקטנה אך המחטים המלובנות שרטו
אותן וננעצו חזק יותר, מושכות אותן בחזרה פנימה. מקירות הקופסה
יצאו להם כמה להבים של סכיני גילוח והחלו מתקרבים לידיים. המוח
התכווץ בתוך גלגלתו והתהפך לו במאמץ להרחיק את דמותם של הלהבים
החדים מהעור של ידיו. הוא היה חייב להציל אותן. הלהבים התקרבו
אל העור והחלו מקלפות אותו. המוח לא הרגיש את הכאב, אך מראה
העיניים שבחלום הספיק לו כדי להתעורר בבהלה.

משנעמד על רגליו הרגיש שוב את הכאב הנורא שגרם לו להמשיך לשבת.
אך הוא היה חייב למצוא אותן. הוא לא יכל לסבול את המחשבה שידיו
יכולות להימצא איפה שהוא בקופסת עינויים כזאת, מחכות למוח
שימציא תחבולה שתוציא אותן מזה. הוא התרכז ומייד התחיל לנסות
לשכנע את עצמו שזה היה רק חלום. הוא ניסה שוב לאתר את ידיו
בעזרת המוח בלבד. המוח קרא את אותותיהם של הידיים בשקיקה. מצבן
של הידיים היה טוב בהרבה מהחלום.

הידיים מצאו את מקומן על חזה חשוף של מתרחצת בחוף הנודיסטים.
היא שכבה לה עירומה על החוף בעיניים עצומות. הידיים התקרבו
אליה לאט לאט ובשקט. הן נחו על השדיים הרכות כך שהפטמות הקשות
שלה עמדו בדיוק במרכז כף היד. הבחורה פקחה את עיניה ושלחה מבט
מאיים לעבר מה שחשבה כגבר שהעז לעשות דבר כזה. אך לידיים לא
היה מחובר שום גבר. היא בהתה באוויר השקוף שכיסה את המקום בו
הידיים הפסיקו להיות ולא היה גוף. ואז היא השפילה מבטה לעבר
הידיים הגדולות. הן היו לא רעות בכלל, הידיים. היא עצמה את
עיניה ונשכבה בחזרה על החול החם.

מגען היה חמים ונעים. הידיים עיסו את שדיה התפוחים כידי
מסז'יסט מנוסה. יתרון רב היה להן שלא היו מחוברות לאדם ולכן
יכלה לדמות לעצמה בקלות למי שייכות הידיים האלה. איך הוא יפה
ושרירי עם חיוך נחמד. איך הוא כזה גבר שממש לא אכפת היה לה
שיעסה את שדיה. איך הוא כל כך לא כמו המוח, שבחיים לא שם ידיו
על שדיים תפוחים ורכים מעין אלה.





המוח לא ידע בדיוק איפה זה פה חוף הנודיסטים. הוא גם לא יכל
באמת לשאול. היו לו שתי אפשרויות בלבד: ללכת ימינה עד הסוף או
ללכת שמאלה עד הסוף. כל אחת מהן כללה התרכזות מאומצת מאוד
והליכה מרובה. המוח החליט לפנות שמאלה. הוא החליט כך מכיוון
שזכר שמימין היו השמשיות הסדיסטיות הארורות. מה מחכה לו משמאל
הוא לא ידע אך הוא כן חש שהחול החם הפשיר מעט. כנראה הייתה זאת
השעה בצהרים שבה השמש לא מחליטה אם היא בוערת או כבויה. אותה
שעה שבה יש צל ושוב שמש ושוב צל, עד שהגוף מתבלבל ונהיה לילה.

דמדומי הצהרים הזכירו לו שלא נשאר לו יותר מדי זמן, שכן אף
אישה, ואפילו בחוף נודיסטים, לא תישאר שכובה עירומה על החוף
כשאין שמש. היה עליו למקד את החיפושים. לצורך כך נעזר בכוונון
החוש של המוח, זה שאף פעם לא מאכזב. הוא התכוונן לו כמו אנטנה
קטנה שמזדקרת מתוך הגולגולת וקולטת את האותות הכי רגישים. הם
הגיעו משמאל. אז הוא נזכר. "כשפניך עומדות כלפי הים והרוח
מעיפה לך את השער הרחק מהפנים זה אומר שחוף הנודיסטים נמצא
משמאל, ושם נמצאת הבחורה".

עכשיו היה עליו לרוץ. הוא רץ מהר ככל האפשר. הוא ניסה להתקרב
לחוף למרחק מדויק מהמים. הוא הצליח להגיע בדיוק למרחק שבו החול
כבר לא מטביע את כף הרגל ומאט את קצב ההתקדמות, אך עדיין לא
רטוב מהגלים החולפים על פניו ומטביעים את הרגל בבוץ. הוא המשיך
לרוץ לאורך הקו הזה. לפעמים נתקל במים ולפעמים בחול. כשנתקל
במים פנה שמאלה ובחול ימינה. ככה הוא נשאר על הקו גם בעיקולים.
מדי פעם נתקל בעוברים ושבים שהאטו את קצב ההתקדמות. הם סיננו
לעברו כל מיני קללות שלא היו לו אוזניים בשביל להבין והוא
המשיך הלאה.

הבחורה עם הידיים שלו שכבה לה בעיניים עצומות על החוף, מתענגת
על מגען החם והנעים של ידיו המעסות את שדיה מעצמן. המוח התקרב
אליה בצעדים שקטים ומהוססים. היא כמעט לא הרגישה דבר.
אבל המוח הרגיש. הוא הרגיש את הרכות שלהם. ידיו ידעו לבחור
שדיים עגולים, גדולים והכי חשוב - טבעיים, לא מהסוג הצמיגי
שלבשו נשים בחוף נודיסטים לפעמים. כמה זמן לא הרגיש כך!

משהו במגע ידיו מרגע שהתחבר אליהן המוח כנראה השתנה, שכן
הבחורה פקחה את עיניה, הבחינה בגוף המחריד נטול הפנים שהצטרף
אל הידיים הנעימות. היא קמה מייד ממקומה וסטרה לו סטירת לחי
מצלצלת. זה כאב, אבל היה יתרון לסטירה שכן לפניה לא שם לב בכלל
שלחייו בידו. עוד שני איברים פחות לרשימה. הוא מישש את פניו
וגילה להפתעתו שהיה לו גם סנטר וגם מצח. אבל לא היה לו יותר
מדי מה לעשות עם סנטר ועם מצח. הידיים היו בידיו. זה היה הדבר
הכי חשוב באותו רגע. הוא ברח מהמקום.





"הגיע זמן לאוזניים". עכשיו הוא היה מוכן ומזומן לרדוף אחר
ארבעת החושים הנותרים. יותר לא יצטרך לעמוד בפוזות משונות כדי
להתחבר לגוף שלו. הוא יוכל פשוט להשתמש בידיים. הייתה זו הקלה
אמיתית במצבו של המוח. הוא היה בשליטה כמעט מוחלטת בכל איבריו
המחוברים. זה הרגיש טוב כמו שמזמן לא הרגיש. כשהיה המוח במרחק
מספיק בטוח מחוף הנודיסטים האט את צעדיו. הוא בעט בחול שהגיע
לטמפרטורה בה הוא כבר לא צרב אך עדיין היה חמים ונעים ברגל.
זיכרונות מתוקים של לישת שדיים רכים צפו ועלו במוחו כמו משטחי
קלקר בים. לו יכל לשמוע את קול הגלים המתנפצים אל החוף מלווה
את מחשבותיו! שוב הוא נזכר.

האוזניים היו מה שהביא אותו לים מלכתחילה. מגען הרך של השדיים
והנחת שהביא לו הישבן כמעט השכיחו זאת ממנו. המוח סרק את החוף
הלוך ושוב, חושב כל העת היכן ימצא את אוזניו. אך הן כבר לא היו
בים. הוא ידע זאת. הן בטח חצו את הים לצד השני והיה עליו לעשות
כן. "אבל לאן ילכו? אילו צלילים יפים יותר מצלילי הים?"

התשובה הייתה ג'ונגל. בג'ונגל הציפורים מצייצות, החיות רוחשות
והעלים זזים. רחשיו המסתוריים והפראיים של הג'ונגל היו גן עדן
לאוזניים בודדות. הג'ונגל היה מצד אחר לגמרי של הים. היה על
המוח לעלות על אנייה בכדי להגיע אליו. אך לחמוק אל תוך אנייה
לא היה משימה פשוטה. מה גם שהיה עליו לאתר אנייה ששטה לכיוון
הג'ונגל.

הוא הלך לנמל. בנמל היו סירות, יאכטות ואף אניות. אך לא הייתה
לו שום דרך לדעת איזו מהן מיועדת לנסוע לג'ונגל. המוח עצר
וחישב את העניין בצורה יותר מעמיקה. "מה יש לאנייה לחפש
בג'ונגל? אין שם יותר מדי אנשים בג'ונגל. אין שם מסחר. מדוע
שתגיע אנייה לג'ונגל? מי בכלל אמר שיש נמל בג'ונגל?" הוא הגיע
למסקנה שאין לאנייה מה לחפש בג'ונגל.

המוח ניסה לחשוב על האוזניים. בטח הן אחזו בכנפיים של ציפור
נודדת וככה הגיעו למחוז חפצן. ואולי הן בכלל לא ידעו שפניהן
מועדות לג'ונגל? אולי הן פשוט הלכו שבי אחר קול משק הכנפיים של
הציפורים הנודדות ואלו הביאו אותן לשם? בדבר אחד היה בטוח -
עכשיו היו האוזניים בתוך הג'ונגל הרועש והפראי, מתענגות על כל
צליל קסום שהפיקו החיים התוססים והירוקים אי שם מעבר לים.

הלך לו המוח לאיש שעורך מסעות בכדור פורח. על חתיכת נייר עיתון
זרוק שמצא כתב בעט "קח אותי לג'ונגל". המוח קיווה שהכתוב היה
ברור מספיק, שכן זה זמן רב שלא החזיק עט בידו ולא היו לו
עיניים לראות אם זה כתוב בסדר. האיש אסף אותו אל הכדור הפורח
ויחד הם התעופפו להם מעלה, אל מעל האוקיאנוס.

הדלק בכדור הפורח לא הספיק והם צנחו אל תוך המים הקרירים. המוח
אמר לעצמו לאיזה כיוון לשחות כך שיראה את החוף. המשימה לא
הייתה פשוטה כלל. ידיו ורגליו העייפות בקושי החזיקו מעמד. בדרך
אף התכווץ לו שריר ברגל. ובכל זאת הוא המשיך לשחות כי לא הייתה
לו ברירה. הוא הרגיש בידו את היד של האיש עם הכדור הפורח. או
שמא הייתה זו הרגל? מה שכן הקל על השחייה של גוף בעל גפיים
וראש בלבד היה זה שלא נכנסו לו מים לאוזניים. הוא גם לא בלע
מים, וגם לא היה צריך לנשום. לא שרפו לו העיניים כי לא היו לו
עיניים. מאותה סיבה גם לא היה צריך לשחות בעיניים עצומות. "זה
יכול להיות מאוד נוח", חשב לעצמו, "לחיות בים".

הוא ידע שהגיע לחוף כשחש איך הגלים מושכים אותו בכיוון אחד -
החוצה מהים. המים פלטו את המוח כמו צופה במשחק כדורגל שאוכל את
הגרעינים ויורק את הקליפות. הוא פשוט לא היה נחוץ להם. הוא קם
והלך על החוף.

כשנכנס אל תוך הג'ונגל הרגיש את השמש נעלמת מעל לראשו. הוא ידע
שבלי אוזניים הוא בעמדה נחותה מול החיות הטורפות ועל כן ניסה
ללכת בגב זקוף וברגלים מתוחות. הוא התאווה למשש את דרכו אך לא
רצה להראות להם שהוא איש בלי עיניים. המוח היה בטוח שהצליח
להקרין ביטחון מרבי, שכן אף חיה לא ניגשה אליו. הוא כמובן לא
ידע שהאיש מהכדור הפורח עקב אחריו והבטיח את שלומו תוך כדי
שהוא יורה יריות של אזהרה לעבר חיות הטרף שצעדו לעבר היצור חסר
ההגנה שהתהלך לפניהן בחושים עקרים.

מדי פעם נעצר המוח בנקודה מסוימת, התרכז וניסה לחשוב היכן
נמצאות אוזניו ומה הן שומעות. הוא הלך בזהירות עד לנקודה שבה
חש קרוב מאוד לאוזניו. "הן מקשיבות. הן מקשיבות עכשיו", אמר
לעצמו בלי פה. "על אחד העצים האלה הן עומדות ומקשיבות". המוח
מישש את העצים והיטה את ראשו כלפי מעלה, כאילו היו לו עיניים
לראות על איזה מהעצים נמצאות אוזניו. כשהגיע לעץ שהניח את דעתו
החל לטפס מעלה תוך שהוא נתקל, נשרט, נופל, שוב מטפס, עד שהגיע
למיקום המדויק. ואז - כל שנשאר לו לעשות היה לשלוח יד ולקטוף
את האוזניים.

האיש מהכדור הפורח צפה במאורעות רבים ומשונים בימי חייו. אך את
אותו מחזה של הגוף השולח את ידיו ומגשש באוויר ואז תופס את
אוזניו כציפור טרף ומדביק אותן לראשו, את המחזה הזה לא ישכח
לעולם. והמוח, לו היה לו פה עכשיו היה פוער אותו לרווחה ואז
היה מחייך חיוך ענקי. כל הרעשים האלה פתאום. הצליל הנעים של
רחשי הג'ונגל הפך מטריד יותר ויותר ככל שהמשיך המוח לקלוט
ולפענח את הקולות. הם התאגדו לעיסה מוזיקלית צורמת חסרת
הרמוניה ומקצב וקדחו בו כמו שקודחים מסמר בקיר. הוא הניח את
ידיו על אוזניו וסתם אותן. הרעשים הפכו עמומים, כמו כוורת
דבורים לוחשת מבעד לזכוכית שקופה. לרגע רצה לנתק את אוזניו
מראשו וליהנות מהשקט. אך זה כאב. הוא לא יכל שוב להתנתק
ולהתחבר מתי שהתחשק לו. היה עליו לסבול את האוזניים או לנסות
לשלוט בהן.

המוח החליט להשליט בהן סדר. הוא הסיר את כפות ידיו מאוזנו
והקשיב בדריכות לכל צליל וצליל. המוח החל מפריד את הצלילים
שנקלטו מאוזניו ומסדר אותן לפי קטגוריות: ציוץ ציפורים, עלים
זזים, זמזום זבובים, קולם של הנחשים, קול העשבים הנמעכים תחת
רגליו, הרוח השורקת, כולם הסתדרו להם במקומות במוח. שוב לא
הטרידו אותו הרעשים.

איזה איבר ימצא עכשיו? היה עליו להגדיר מטרה. הוא חש בזוג לח
של עיגולים חולף על פניו וממשיך קדימה בסערה דרך העצים ולמעלה.
לחלקיק קטן של מאית השנייה בו חלפו זוג העיגולים הרטובים על
עורו ראה את הג'ונגל.

"העיניים", כמה התאווה למראה עיניים! הוא רץ במהירות אחריהן,
במרדף חסר תקווה. "להשיג אותן זה כל כך קשה. הן כל כך מהירות!
הרבה יותר מהרגליים". עוד לפני שהספיק להתקדם עד לקרחת הקטנה
בג'ונגל, חמקו העיניים והמשיכו הלאה, הרחק מהישג ידו.

היה עליו ללכוד את העיניים. הוא ידע שהן יגיעו למצב שבו יראו
יותר מדי, יותר ממה שהעיגולים הקטנים שלהם יכולים להכיל. הן
צריכות אותו. במוקדם או במאוחר הן יגלו זאת. "הן לא יוכלו
להימנע מן המראות שבדרך." היה עליו להוביל אותן אל החור השחור.
שם הן יילכדו בחושך ולא ימצאו את דרכן. אבל הוא ימצא אותן, כי
לו יהיו ידיים ואוזניים ואף ופה. על החלק השני של המשפט הוא
היה צריך עוד לעבוד. "אל החור השחור הן יגיעו לבד. כשיסיימו
להתענג על המראות שמציע כדור הארץ, או לחלופין כשיחפצו להתרחק
מן הזוועות הרבות שניתן לקלוט רק במראה עיניים, ירצו ודאי
להמריא לגלקסיות אחרות. הן יעופו למעלה גבוה, מעל שטיח העננים
הסמיך. אז יהיה להן קר באמת. ומרוב שיהיה להן קר, הן יתחילו
להקיף את כדור הארץ במהירות ולדדות בחלל כמו שהוא עצמו דידה
בחול הצורב כשחיפש את ישבנו. ותוך כדי הריצה אחוזת האמוק הן
ייבלעו לתוך החור השחור!" כמובן שהמוח לא ידע כיצד יגיע הוא
בעצמו לחור השחור, ואם יגיע, כיצד יצליח לתפוס את עיניו מבלי
להיבלע פנימה. וכשחשב על זה אמר לעצמו "אולי בכל זאת כדאי
שיישארו על כדור הארץ."

בעמדו בשדה הפתוח, חשב המוח כמה קל יותר היה לו אילו היו לו
כנפיים. אילו היו לו כנפיים הוא היה יכול לעוף ולתפוס את עיניו
כלאחר יד. ואז עלה במוחו רעיון. וכי למה שלא יתקין לעצמו זוג
כנפיים? חשב לעצמו. נכון, לא היו לו כנפיים לפני שכל זה קרה.
בכלל, אין אנשים עם כנפיים. לפחות לא בני אדם שחיים על כדור
הארץ ועוד לא בוצעו בהם ניסיונות. אבל מה אם הוא ירכיב כנפיים
לעצמו? זה לא צריך להיות כל כך מסובך. יש הרבה חיות בג'ונגל.
בטוח ישנם מיני ציפורים עם כנפיים גדולות ורחבות שיוכל להתחבר
אליהן. הוא יצטרך כמובן לצוד אותן, אולי בעזרת האיש מהכדור
הפורח שבטח היה בסביבה. אז הוא יוכל לחתוך להם את הכנפיים
ולהרכיב על גופו.

וכך עשו. האיש עם הכדור הפורח צד עיט ענקי בעל כנפיים גדולות
ורחבות. מן העיט התקינו להם ארוחה ואת הכנפיים חתכו וניסו לחבר
למוח. המוח ניסה להדביק את הכנפיים לגב שלו כפי שהיה עושה עם
ידיו או רגליו או אפו, אבל הן לא נדבקו. לאחר מספר ניסיונות
לחבר אותן לכל מיני מקומות, הצליח המוח להדביק כנף אחת אל
מותנו ואל ישבנו. זה לא היה המקום האולטימטיבי להדביק בו כנף,
אך המוח החליט שיסתפק בזה ובלבד שיצליחו הכנפיים להעיף אותו.

לאחר שהדביקו את הכנף ניסה המוח להזיז אותה, אך ללא הועיל.
הייתה זו הפעם השנייה בחייו שהתנסה המוח בחוסר שליטה באיברים
המחוברים לגופו. הפעם הראשונה הייתה במסיבת יום ההולדת הארבעים
שלו בה שתה ושתה ושתה עד שהקיא את הכל. הוא לא היה טיפוס
שמשתכר, המוח. הוא היה נכנס לקטע, שותה כמה בירות, זה כן. אבל
להשתכר ממש, כמו לאבד את האיברים שלך, עד שאתה מקיא את הכל
החוצה? זה קרה לו רק במסיבת יום ההולדת הארבעים. זאת הייתה
מסיבה שארגנו לו קומץ חבריו הטובים שרצו לעודד את רוחו. רק
המחשבה על המסיבה הזאת גרמה לו לרצות שוב לשתות עד שלא יידע מה
קורה אתו. הוא הסיט את מחשבתו בחזרה לכנף וניסה להזיזה בשנית.
ואז בשלישית. ואז ברביעית. ואז בחמישית ובשישית ובשביעית...

לאחר שהבין שלא יצליח להזיז את הכנף הוא ניסה למשוך אותה ולנתק
מגופו. האיש של הכדור הפורח ראה אותו וניסה לעזור לו למשוך.
אבל זה כאב. ולהלן המילים שאמר המוח לעצמו: "זה כנראה מסוג
הדברים שאתה עושה כשנחה עליך הרוח ואז קם בבוקר ושואל את עצמך
'למה?' כשהתשובה היחידה הנראית באופק היא 'למה לא?' אז אתה
מסתפק בתשובה הזאת וממשיך הלאה, עם כנף של עיט דבוקה לך לצד
מהמותן עד הישבן". והוא המשיך הלאה.

אך לאן היה עליו להמשיך? ללא כנפיים לא היה טעם שינסה לרדוף
אחר עיניו. הוא שקל לבקש מהאיש להמשיך את המסע לעבר הקוטב
הצפוני. "זו כבר באמת תהיה בקשה לא הגיונית", חשב המוח לעצמו,
"האיש הזה עם הכדור הפורח שלו כנראה בעל ראש פתוח במיוחד אם
הסכים לעבור איתי את כל זה. אבל הסיכוי שהוא יסכים לזה קטן
מאוד". המוח כמובן לא ידע שהכדור הפורח כבר מתוקן, כפי שלא ידע
שהוא התקלקל. אך הוא כן חשב על האפשרות שהכדור הפורח לא ישרוד
את המסע. מה גם שלא היו להם בגדים מתאימים ליבשת קרה שכזו. בפה
אחד ובארבע אוזניים הוחלט לשוב לעיר.

בג'ונגל הלילה כבר ירד. אך לישון בג'ונגל היה מסוכן גם כשיש
איש עם רובה שיודע לטפל בכדור פורח בקרבת מקום. את מסעם חזרה
הם עשו בלילה. המוח הצליח לתפוס תנומה ארוכה באוויר בעוד האיש
ישב לכוון את הכדור שיפרח לכיוון הנכון בעוד שהוא נעזר במצפן
עם מחוגים שזהרו בלילה.





הפה עבר ממסעדת גורמה אחת לאחרת. הוא לא פסח על חנויות
השוקולדים היוקרתיות. הטבחים לא הספיקו לתפוס אותו לפני שטעם
וברח מהמקום. כל האוכל שאכל נכנס לו דרך השפתיים ויצא מהצד
השני - במקום בו אמור היה להתחבר לגרון. גם אם אכל משהו מקולקל
זה יצא לו החוצה מייד והיה שוטף את פיו בטעמים מלבבים אחרים.
היו מאכלים שנראו מאוד טעימים אבל היו מגעילים לגמרי. היו גם
צבעים מטעים כמו לבן של קמח, לבן של סוכר, לבן של חלב או
יוגורט, לבן של מלח ולבן של קצפת. כולם היו לבנים אבל רק הסוכר
והקצפת באמת היו לטעמו. מרקמים מסוימים הפתיעו אותו לחלוטין,
כמו החספוס הקליל של הקרמים שאמורים היו להיות חלקים. הוא יכל
לאכול כאוות נפשו ולא קיבל בחילה או כאבי בטן. הוא גם לא השמין
כשאכל ולא רזה כשלא אכל.

את הלילה עשה הפה בפאב המקומי. הוא שתה קצת יותר מדי וויסקי
וכמעט שנתפס כי תנועתו הייתה איטית מהאלכוהול. לאחר שהצליח
להתגנב לכוס של אחד הלקוחות השתויים כליל ניסה שוב ושוב את
אותו העוקץ. פעם על כוס בירה, פעם על וודקה, פעם קוקטייל משונה
בצבע אדמדם. הפה שתה ושתה עד שלא ידע בדיוק היכן להניח את
עצמו. הוא תפס לו פינה שקטה הרחק מעיניהם של הברמנים ושל בעלי
המקום ושם נמנם נמנום שחשב שהיה נמנום קל.

כשהתעורר הפה בבוקר הוא מצא את עצמו בחדר לא מוכר עם הרבה
כיסאות הפוכים. הוא התהפך והכיסאות התהפכו גם כן. הפכו אותם
בחזרה. עכשיו היה בוקר. בוקר זה זמן לקום ולאכול. אבל זה היה
מוקדם בבוקר. הפה הרגיש את זה כי לשונו הייתה יבשה מאוד. אבל
לא היו מים בסביבה. היו מים בברז אבל הפה לא יכל לפתוח את
הברז. הוא ניסה לתפוס את הידית של הברז בשפתיים ובשיניים יחדיו
אבל זה לא הלך. שרירי שפתיו וגם שיניו היו חלשים מכדי לתפוס
משהו, והטעם הסבוני של הברז כמעט שגרם לו לבחילה (מזל שלא
הייתה לו בטן מחוברת!). כמה מוזר היה שדווקא במקום המתמחה
במשקאות לא הייתה בבוקר ולו טיפה אחת של מים.

משלא מצא H2O להרוות את צימאונו החליט לנסות להשביע את
תיאבונו. אבל השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת ולא הייתה שום מסעדה
פתוחה באזור. לבטח היו כמה מזללות אבל זה לא מה שהתחשק לו. אז
הוא יצא מהמקום דרך סדק קל בסלון (מזל ששפתיו היו דקיקות
מספיק).

בחוץ היה ריח מתקתק באוויר. האף כמעט התנגש בפה כשהם יצאו יחד
במסע בעקבות הריח. הריח הגיע מהמאפייה המקומית. שורות שורות של
לחמניות חמות עמדו להן כאוסף חמוקיים חשוף לעיני העוברים
ושבים. היכן שהפה ניקר בשיניו, עקב האף ושאף עמוק עמוק אל תוך
נחיריו והחוצה, מהצד שאמור היה להתחבר לראש.





השכם בבוקר נחתו המוח והאיש בעיירה. המוח נפרד מהאיש ומהכדור
הפורח שלו ונופף לו לשלום. הוא כמובן לא ראה כשהאיש עם הכדור
הפורח נופף לו חזרה מתוך אינסטינקט של בני אדם מתורבתים. הייתה
זו הפעם האחרונה שהתראו. האיש שב אל הכדור הפורח שלו כשבמוחו
שלו התרוצצו תמונות, קולות ותחושות מאותה חוויה מסעירה בג'ונגל
עם האדם שמחפש את עצמו.

כבליין שעבר עליו לילה סוער המוח המשיך את מסעו לכיוון המקום
היחיד שהיה פתוח באותה השעה.





מזל שלפה לא היו עיניים, אחרת היה צוחק צחוק כל כך חזק כשהיה
רואה את המוח עומד לו כך, ממשש את הלחמניות החמות ומביא אותן
אל המקום בו אמור היה להיות פיו. בעל החנות כבר היה מגרש אותו
מזמן אילולא הייתה לו כנף תקועה במותן. הוא פחד להתקרב אל המוח
שנראה די בטוח בעצמו באותה השעה. בעל החנות הבחין כמובן בידיו
המלוכלכות של המוח הממששות את הטובות שבסחורתו. ואז ראה בעל
החנות את הדבר המוזר ביותר שאי פעם יצא לו לראות: ידו של המוח
הניחה בעדינות את הלחמנייה, מיששה את הבאה אחריה ומצאה שם זוג
שפתיים פעורות שמהן יצאה לשון שסירבה להיפרד מן הלחמנייה
הטרייה. המוח הרים את זוג שפתיו והדביק אותן אל פניו, במקום בו
אמור היה להיות פה.

ואז הוא בלע את הלחמנייה, ככה בלי ללעוס. המוח לא הסכים לזה.
למרות הרעב שאחז בו, קיבתו הייתה בשליטתו המלאה. הוא לא היה
מוכן להיכנע לתשוקותיו הלא חוקיות של זוג השפתיים והלשון
שהרכיבו את פיו. הוא שלח ידו אל תוך פיו, עד לגרון, והוציא משם
את הלחמנייה הבלתי לעוסה. המוח הניח את הלחמנייה בחזרה על
המדף, לא לפני שמחה את הרוק ממנה בעזרת כף ידו. הוא עזב את
המקום.

האף נשם לרווחה. או אז הבחין בעל החנות באף הקטן שנשם לו את
האוויר המתוק שהדיפו עוגות הבוקר והמאפים. רק מפני הפחד שמא
יחזור האיש המשונה לחנותו גירש בעל המאפייה את האף במכות
מערוך.





בחוץ הרגיש המוח את הצימאון הגדול המשתלט עליו. מים. הוא היה
שותה אוקיאנוס עכשיו בשביל כל הזמן הזה שהגוף שלו בילה בשמש
תוך כדי מאמצים פיזיים לא קטנים. היכן ישיג מים? ברזייה. הוא
הלך לגן השעשועים הציבורי. שם הייתה ברזייה. המים שלה היו מלאי
חול ובעלי טעם איום ונורא אבל הוא היה יותר מדי צמא בשביל שזה
יפריע לו.

הוא שתה המון המון המון המון המון אבל המוווון מים. הוא שתה כל
כך הרבה מים שהם השפריצו לו החוצה כשהתחיל לדבר. לקח לו זמן רב
להיזכר כיצד לבטא את המילים הרבות שלא אמר מזה זמן רב. הוא
ליקק את שפתיו בין המילים והשתעל כדי להרגיש את עצמו נוכח.

המוח התחיל להתהלך בגן השעשועים תוך שהוא מוציא מגרונו הברות
וקולות משונים. הוא השתעשע בהגיית המילים המוכרות. פתאום הן
היו רעננות כמו קצף של משחת שיניים בפה. "ברזייה", אמר לעצמו,
"מים. גן שע-שו-עים". הוא מתח את שפתיו לכדי חיוך ואז עיקם
אותן לכדי פרצוף לא מרוצה. אחר הוא פער את פיו ואז סגר אותו כך
ששפתיו התחבאו להן בתוכו. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת. אם חרדה
שעברה עם עגלה באזור צרחה זעקה מצמררת כשהבחינה באיש המוזר
והערום שכנף של עיט הייתה דבוקה לו למותן ולישבן, והוציא קולות
מוזרים תוך שהוא עיוות את פיו. לאיש המוזר לא היו עיניים או
אף. אבל אוזניים היו לו. הוא שמע את צעקתה וברח.

מרוב פחד, וגם בגלל כמות המים האדירה ששתה, נתקף המוח בצורך
להשתין. הוא חיפש לו פינה מתאימה, מישש בידיו שיח שהיה גבוה
מגובה מותניו ונעמד עם הפנים לשיח והגב לרחוב. המוח שלח את שתי
ידיו באינסטינקטיביות אל האיבר שמשתינים דרכו אך במקום שבו היה
אמור להיות זין היה חלל ריק. אפילו לא ביצים. פשוט כלום. הוא
היה חסר מין. בלי זין הוא לא יכול להוציא את הנוזלים האלה
החוצה. היה עליו להמשיך ולהתאפק ותוך כדי כך לחשוב איפה לעזאזל
נמצא הזין שלו.

המחשבה הזו לא הייתה נעימה לו במיוחד. הייתה זו הפעם הראשונה
שחשש המוח מפעילות אחד מאיבריו הלא מחוברים. יותר מכל חשש
מהאחריות שייאלץ לקחת על מעשיו. "אם זין עושה מעשה סדום
בבחורה, או שמא בגבר? אחרי הכל זה זין, הוא לא מבחין. ולעזאזל!
זו יכולה להיות גם ילדה או תינוקת." קיפולי המוח התכווצו
בגולגולת לשמע מחשבותיו שלו. אחת מידיו כיסתה את פיו המעוקם.
הוא לא ראה זאת אך אפילו גבותיו שנשארו מחוברות התעקלו בהבעת
חרדה. "אם הוא עושה זאת כשהוא אינו מחובר למוח. על מי מוטלת
האחריות למעשיו?" הוא ניסה מספר ניסוחים משפטיים במוחו עד
ששכנע עצמו כי הוא חף מכל פשע שביצע האיבר הזה כשהוא בלתי
מחובר לגופו. יחד עם זאת, החליט המוח שאולי כדאי להמשיך
ולהתאפק עוד קצת לפני שירוץ להתחבר אל הזין שוב.

הזין נכנס לכל חור. אפילו לתקע של החשמל הוא ניסה להיכנס.
דווקא בני האדם היו בקבוצת הסיכון הקטנה ביותר שלו. הוא בחן את
החורים באוזניהם, אך הם היו קטנים מדי. נתקל הזין בשני חורי אף
רחבים וניסה להרחיב אותם עוד קצת אך הם היו עדיין קטנים מדי
ולא מספיק ארוכים, גם לא לאורכו הסביר במיוחד. יד חסונה הדפה
אותו כשניסה להידחק למישהו לעין. כאן החליט הזין שמיצה את כל
החורים שיש לבני האדם להציע (שאר החורים בגוף האדם היו
נסתרים).

מגעו המחוספס של האוויר השאיר את הזין ישר וקשה. בגן החיות הוא
ראה בת יענה טומנת את ראשה בחול וניסה לעשות כן. מגעו של החול
היה הדוק ונעים סביבו, אך הטמפרטורה שלו הייתה קרירה. הוא יצא
מן החול וניסה לחפש חור אחר. ליד הקיוסק עמד לו ילד ששתה כוס
ברד עם קשית. הזין ניסה את מזלו. הניסיון הזה לא עלה יפה כלל.
לא רק שהחריד את הילד ששמט את כוס הברד מידו וזו נשפכה על גופו
והקפיאה את חלציו, הזין עצמו נחתך קלות מן הקצוות החדים של
הקשית. היה עליו לנסות חור אחר. הפעם כדאי היה לו שזה יהיה
רך.

הזין ניסה כמה חורים של בייגל אך הם היו רחבים מדי ולא הרגיש
אותם בכלל סביבו. דווקא הרעיון הזה שעשע את הזין והוא התחיל
לנסות להשתחל לחורים צרים מבלי שייגעו בו הקירות העגולים של
החפץ. היה זה משחק יוצא דופן עבור זין שכמותו. והוא הצטיין
בכך. הוא ניסה את מזלו דרך חור המנעול אך כמובן שלא הצליח.
הזין מאוד רצה לנסות את החור באוזון אבל הוא לא מצא אותו. גם
ככה החור באוזון היה די גדול ומדי רחב אפילו בשביל לשחק את
משחק ההשתחלות הבלתי מורגשת דרכו. כי זה לא חכמה להשתחל דרך
חור גדול.





"חורים חורים חורים חורים. זה כל מה שיש לו בראש (וגם בבסיס)",
חשב המוח לעצמו. הוא ניסה את המקום הראשון שעלה במוחו - היה זה
בית הזונות המקומי אליו היה נוהג ללכת מדי כמה שנים, כשהיה
מגיע למצבים נואשים ביותר.

הבנות נבהלו כשראו אותו. הן לא זיהו את היצור המשונה הזה. גם
לולא הייתה כנף מתה תקועה לו באמצע הגוף, עברו מספר שנים מאז
הפעם האחרונה. גופו כבר לא היה מה שהיה פעם. עיניהן של הזונות
לבשו מבטי אימה מהיצור המשונה שעמד להיות לקוח שלהן. הן החליפו
ביניהן מבטים, תוהות במי יבחר לשרת את צרכיו הבלתי ידועים.
לפתע הבחינה אחת הזונות בחור שהיה במקום מפשעתו. היא הסבה את
תשומת הלב של שאר הבנות והן החלו לצחקק צחוק של פורקן ברגע
שהבחינו שאין לו ליצור המשונה הזה זין בכלל.

המוח שמע את צחקוקיהן שבזו לו ודעתו נטרפה עליו. שפתיו התעקלו
למעין חיוך שטני. הבנות המשיכו לצחקק. המוח עקב אחריהן לפי
הצחקוקים והתקרב יותר ויותר. "אולי במקרה ראיתן כאן איזה זין?"
שאל. הבנות התרחקו ממנו והשתתקו. "לא נכון! אתן באמת רוצות
להגיד לי שבכל המקום הזה אין זין?" דממה. המוח התהלך בבית
הזונות. "אני מחפש את הזין שלי. איבדתי אותו..." הוא ניגש לאחת
הזונות והחל ממשש את גופה. "אולי את, גבירתי, ראית פה במקרה
איזה זין?" משלא הגיבה תפס אותה המוח והשליך אותה אל המיטה.
הוא חסם את פיה ביד אחת וביד השנייה גישש בין רגליה. היא ניסתה
להצמיד אותן אך ידו חצבה לעומק המרווח בין ירכיה. הכוס שלה היה
יבש מפחד. לא היה שם כלום. המוח ניסה גם בצד השני של התחת שלה
אך גם שם זה היה ריק. הוא עזב אותה.

המוח התקרב לבחורה שלו. הוא זיהה אותה לפי השקט הבלתי אפשרי
שנשמע מכיוונה. הוא הריח את הפחד שלה. היא לא צחקה. הוא היה
מזהה את הצחוק שלה. הבחורה שלו זיהתה אותו. היא לא התרחקה ממנו
גם כשנעמד כל כך קרוב אליה עד שיכל לחוש את הבל נשימתה. הוא
היה צריך לחשוב על זה קודם. אילו הוא עצמו היה הזין של עצמו
היה בוחר בכל רגע להתנחל רק אצלה. היא הייתה הזונה החביבה
עליו. המוח ליטף את פניה בעדינות. היא הרימה את ידה והניחה
אותה על שלו. היא אחזה בידו ועצרה אותה.

"הוא לא שם", אמרה, כאילו ידעה בדיוק על מה הוא מדבר. כאילו גם
הגוף שלה התפרק פעם.
"אולי את יודעת איפה אוכל למצוא אותו?" שאל בכנות של תייר
שמחפש כתובת במקום זר.
"לא כאן", אמרה בשתי מילים שסיכמו את המשפט, "אף זין לא יגיע
למקום כזה מרצונו."

המוח שקל את דבריה והגיע למסקנה שבאמת אף זין לא ירצה ללכת
דווקא לבית הזונות כדי להתמקם במקום הלח והחמים שיש לגוף הנשי
להציע. אחרי הכל, כוס של זונה הוא מקום מסוכן, שחוק, פצוע
ושורץ חיידקים. זה המקום האחרון אותו ירצה הזין לבקר כשיש לו
ברירה והוא מנותק מהגוף. בבושת פנים עזב המוח את המקום.





"אין איבר יותר בוגדני בגוף האדם מאשר הזין. נדמה שגם כשהוא
מחובר לגוף יש לו חיים משלו". הוא ניסה לחשוב לאן היה הולך
אילו היה בעצמו זין.

משתחל לכל חור
כמו האוויר בגבינה שוויצרית
החלל הריק קורא לו
שיבוא
ויחדור
לכל מקום אליו אפשר
כמו מים שקטים
לאדמה
שמתבקעת
מן התכונה הזאת בתוכה

המוח הרגיש את המים ששתה לוחצים על דפנות גופו. הוא פתח את פיו
ונדמה היה שבעוד רגע הוא הולך להשתין מהפה. ובדיוק כשחשב
"באיזה חור הוא כבר יכול להיות?" חסם איברו שלו את המרווח בין
השפתיים. "אאוץ'!" מתוך אינסטינקט הוא נשך את איברו בחוזקה.
ידו נשלחה בעדינות אל תוך פיו ושלפה משם את הזין הסורר. עיניו
בחנו את הזין של עצמו מקרוב יותר מכפי שיכל להעלות בדעתו אי
פעם. במוח ניסה להדחיק את העובדה שכרגע טעם את טעמו המלוח של
הזין של עצמו והדביק את האיבר הארור בחזרה למקומו בגוף.

או אז הוא השתין מזרקה. הוא כיוון אותו למעלה בעזרת ידיו ונשען
אחורה עם הגב, חש איך כל הנוזלים שלו יוצאים החוצה לאוויר
העולם עד שהוא מתרוקן. השתן שלו השפריץ על אנשים ברחוב, על
המכוניות, על הכלבים שהרימו רגל על איזה עמוד, על עצמו, על
כולם. לבסוף נפל על המדרכה והתבוסס בשתן של עצמו. מעולם לא חש
כזו הקלה.

לאחר שתפס תנומה ארוכה קם המוח וניתק את עצמו מהמדרכה. עם הזין
בידו הוא יכל להיות הגבר המושלם. אך כדי להתרוקן באמת, היה חסר
משהו נוסף. הוא נזכר במשהו שמישהו קרוב פעם אמר לו כעצה לחיים.
"מה שווה זין אם אין לך ביצים? אתה לא יכול לגמור או בכלל
להתחיל אם אין לך ביצים. אי אפשר להיות גבר בלי ביצים".

הביצים שלו היו שקטות מאוד בחייו. הן ליוו אותו לאורך כל הדרך,
צופות בפעולותיו בחוסר הערצה משווע. דווקא כשהתפרק המוח הוא
התחיל לגלות שימוש בביצים. כאילו הן היו שם כל העת. הן היו כל
כך שקטות עד שהמוח לא חש בהן כמעט בכלל. הליכתו המשוגעת עם
רגלים שהיו מחוברות לגב בלי תחת מאוד הצחיקה אותן. לזה הוא שם
לב. אך הוא לא ייחס זאת לביצים.

"צריך למצוא ביצים", חשב לעצמו המוח. הביצים עשו לו חיים קשים
כיוון שלא היו לו ביצים לפני שהתפרק. על כן ידע המוח שיהיה לו
מאוד קשה למצוא אותן ולהתחבר אליהן. אז הוא חשב על כל מה שעשה
בזמן האחרון, כשרוב איבריו עדיין לא היו מחוברים. הוא נגע
בשדיה של בחורה בחוף נודיסטים, הרחיק לכת עד לג'ונגל במרדף
אחרי אוזניו, רצח עיט וחיבר לעצמו את הכנף בניסיון לעוף, חיפש
את איברו שלו בין רגליה של זונה ובלי לשלם בכלל, השתין על
עוברי אורח ונרדם על המדרכה באמצע החיים. אילו היה עובר על
רשימת החוויות הזו לפני שנכנס למוזיאון, ספק אם לא היה מאשפז
את עצמו רק מהמחשבה עליהם. חיוך של סיפוק עלה על שפתיו כשעלה
בו הרעיון. הביצים שלו, כך חשב, היו צריכים להתחבר אליו מעצמן.
"למי יש יותר ביצים ממני עכשיו?" חשב לעצמו. ואז הוא הרגיש
אותן. כמו מבט דוקר באחוריו הן היו שם. הוא הסתובב והנה עמד
מול הביצים שלו. המוח שלח יד וגישש אחריהן באפלה. ביצה אחת
התחככה בציפורניו בהנאה. המוח גירד את הביצים שלו טוב טוב לפני
שחיבר אותן לגופו.

לאחר שמצא את הביצים הוא היה גבר. עכשיו יכל לנשום לרווחה. לשם
כך היה זקוק לאף. בחנות הבשמים מצא המוח את האף בנקל. הוא זכר
בדיוק מה היה הבושם האהוב עליו ושאל את המוכרת. המוכרת ההמומה
והנבוכה הובילה אותו אל המקום בו עמד הבושם והופתעה לראות שם
אף. המוח מישש בידו את בקבוק הבושם, תפס בחוזקה את האף שהתחבא
לו בגב הבקבוק והדביק אל המקום בו היה אמור להיות חוטמו. הוא
הודה למוכרת ויצא החוצה. היא בחנה את ישבנו, את מותנו ואת הכנף
המתרחקים בעיניים פעורות.





הכנף חסרת החיים הרקיבה לו על העור. המוח חשש מנמק. היה עליו
למצוא סכין טבחים ולקצץ את הכנף ממותנו ומישבנו. רק המחשבה על
לחתוך אחד ממה שהחשיב כאיבריו עשתה לו צמרמורות בכל הגוף. אך
לא הייתה ברירה. הוא ידע מה קורה לאנשים שחלק מגופם מתחיל
להרקיב. אם לא קוטעים את החלק הרקוב בזמן הנמק מתפשט ואז צריך
לקטוע יותר ויותר איברים, אחרת הנמק יתפשט לכל הגוף והבן אדם
יהפוך לגופה בעודו בחיים. הכנף הזו, גם אם רצה כל כך לראות בה
חיה, הייתה מתה. על כן היה עליו למצוא סכין ולכרות אותה.

לפתע עלה בו רעיון. לא היה צורך להרחיק לכת על מנת למצוא סכין.
ביתו שלו היה לא רחוק מן המקום. המוח גישש בידיו וספר צעדים עד
שהגיע לבניין מגוריו. דלת הכניסה הייתה פתוחה כי המנעול שלה
היה שבור. את זה הוא זכר היטב. "קומה שישית, בלי מעלית", אמר
לעצמו. הוא גר באחת הדירות השכורות באזור של הסטודנטים למרות
שהוא עצמו כבר סיים ללמוד. דירת החדר המעופשת הפכה בעיני רוחו
לדירת סטודיו. שם צייר את ציוריו בשקט ובשלווה, אפילו בלי חלון
עם נוף הפונה לים.

משהגיע אל מפתן הדלת לא התנשף בכבדות, שכן לא היו לו ריאות.
הוא מישש את גופו בחיפוש אחר המפתחות ואז נזכר: "בגדים!" לא רק
שלא היה לו מפתח, גם לא היו לו בגדים. איך שכח מזה? המוח חבט
את ראשו בדלת הכניסה לבית בעצבים. איך יכל שלא לחשוב על זה?
"הבגדים נשארו שם". אך הוא ידע שאי אפשר לסמוך על אנשי
המוזיאון. לבטח מקטורנו היה כבר על אחד המבקרים, מכנסיו על
אחר, ארנקו אצל אחד הסטודנטים חסרי הכל שבאו לתערוכת הציורים,
ותחתוניו... "מעניין מי הסוטה שלקח את אלה", חשב לעצמו. הוא
כיסה את מבושיו בידיו.

לא הייתה לו ברירה אלא להתגנב לחנות כלי בית. היו מלא כאלה
בקניון. אבל איך יוכל להיכנס לקניון כשאינו לבוש? המוח התבייש
לצאת ככה לרחוב אך אז נזכר שבשביל זה יש לו ביצים.

המוח אזר ביצים ויצא אל הרחוב. בהתחלה זה לא הלך למוח - הוא
התנפל על ילד ועזב אותו וברח. אחרי זה התנפל על אישה וכשהפשיט
אותה הרגיש בשתי בליטות עגולות ורכות והבין שהוא עושה משהו ממש
לא בסדר. מה גם שהזין שלו עמד וזה היה נורא מביך. אז הוא עזב
אותה וברח גם כן. היא יכלה להיות מאוד שימושית, אך לא לצורכי
כסף או לבוש. והוא, המוח, בכלל לא היה בן אדם כזה. או ככה הוא
חשב לעצמו. הוא מצא את קורבנו לפי קול הפסיעות של הנעליים על
המדרכה. היו אלה פסיעות כבדות, אך לא כבדות יותר משלו. קול
הפסיעות היה בפירוש קול של נעליים שטוחות ולא עקבים דקיקים כמו
של ההיא עם הבליטות שהעמידה לו.

הוא התנפל על האיש, לקח אותו לכיוון הסמטה. הוא ידע שהם היו
בסמטה כשרעש המכוניות התעמעם ולא נשמעו יותר פסיעות זולת
פסיעותיהם המהירות. זה לא היה נעים אך לפני שיפשיט את האיש היה
על המוח לוודא שזהו הקורבן הנכון. הוא שלח יד לאזור חלציו. אכן
כן. זה היה גבר. ואז הוא דחף את ראשו של הגבר מספר פעמים אל
תוך קיר הבניין הצמוד עד שזה הפסיק להתנגד ונפל ארצה.

בזריזות האפשרית פשט המוח את בגדיו של הגבר ולבש אותם בעצמו.
את התחתונים השאיר כמובן. המוח הסיר את משקפי השמש מעל עיניו
של הגבר ועבר עם ידו על עיניו. הוא חפן את אצבעותיו בפניו של
הגבר והוציא משם שני גלגלי עיניים לחים, אך ללא העפעפיים. ואז
הוא נזכר בעיט. המוח הפיל את גלגלי העיניים אל המדרכה, ואז
התכופף ואסף אותן אל חיקו. הוא גלגל אותן בין אצבעותיו גלגול
פרידה ודחף אותן בחזרה לחורי העיניים של הגבר ששכב על המדרכה
עם מעט מאוד רוח חיים. את משקפי השמש של האיש לקח והרכיב במקום
שבו היו אמורות להיות עיניו ואת הארנק שהיה זרוק על רצפת
המדרכה לצד גופו של הגבר לקח והכניס לכיס מקטורנו. עתה היה
לבוש ונראה כאחד האדם.

מצדם הימני של מכנסיו עדיין בלטה בליטה מוארכת בדמות כנף העיט
שהייתה מחוברת לגופו. המוח דפק בידיו על הכנף עד ששבר אותה
והצמיד אותה לגופו. רק ככה יכל לסגור את המכנסיים. מזל
שהמקטורן הגדול הסתיר את המכנסיים עד לברכיו כמעט.

וכך נכנס לקניון. כאחד האדם הוא ניגש לחנות כלי הבית, נעזר
בעוברים ושבים ושאל את המוכרת על מחירה של סכין המטבח. הוא
אפילו לא היה צריך לטרוח בכדי להוציא את הכסף מארנקו. המוכרת
פשוט נטלה לידיה את הארנק והוציאה משם את הסכום המתאים ואולי
מעט יותר. בכל זאת הלקוח שלפניה היה עיוור. למוח זה לא היה
אכפת כל כך. הוא חשב על האפשרות שהיא יכולה לשדוד אותו כשהציג
לה את ארנקו. אבל היא הייתה מאוד נחמדה וגם ככה זה לא היה הכסף
שלו. הוא נטל את ארנקו בחזרה וגם את הסכין, ועזב את המקום.

המוח נכנס לשירותים של הקניון, חתך לעצמו את הכנף, השליך אותה
לתוך האסלה והוריד את המים. כך הסתיים החלום לעוף בעקבות מאור
העיניים.





כשיצא המוח לרחוב הריח את צחנת האוויר המלוכלך והתחיל להרגיש
ברע. "אדם ששתי ריאותיו בכדור הארץ יכול לנשום במשך שנים רבות
את אוויר העולם מבלי לשים לב איך הפיח חונק את ריאותיו ומצטבר
בתוכן בשכבות שכבות שמאפירות את האיבר הרגיש הזה. נולדתי עם
ריאות ורודות כפטמותיה של אישה צעירה", חשב המוח לעצמו.

ריאותיו נמצאו על הרי האלפים, במקום לא גבוה מדי אך גם לא נמוך
מדי. שם האוויר היה צלול ונקי, אך לא צלול מדי ומחוסר חמצן.
היה ריק שמה באלפים, אך לריאות זה לא הפריע. על המוח היה להגיע
לשוויץ. בשביל המסע הזה הזדקק ליותר מסתם איש עם כדור פורח.
המוח טס לשוויץ. הוא לקח עמו צידה לדרך. הוא טיפס על הרי
האלפים אך הגיע למקום גבוה מדי. הוא התעלף. כשחזר להכרתו ירד
אך אז הגיע למקום נמוך מדי. הוא טיפס וירד עוד מספר פעמים עד
שהגיע למקום הנכון. הריאות שלו היו בגובה המדויק בו האוויר צח
ונקי אך לא צלול מדי. המוח ניסה להתחבר אל הריאות דרך בית החזה
ישירות, אך הוא גילה להפתעתו שיש לו חזה שחוסם את הדרך. הוא
החליט לנסות גישה אחרת.

המוח תפס את הריאות בשתי ידיו ותחב אותן אל תוך פיו הפעור. הן
נתקעו לו בגרון אך הוא לא ויתר. הוא המשיך לזלול את ריאותיו
שלו, נזהר שלא לחורר אותן בשיניו. הוא המשיך לבלוע ולדחוס את
הריאות אל תוך גופו עד שהן התמקמו להן במקומן המוגן על ידי בית
החזה. המוח נשם לרווחה. הוא נשם כפי שלא נשם שנים. הוא נשם כפי
שלא נשם מאז שיצא מבטן אמו, או אז היה האוויר צח ונקי וחדש
וורוד. לו חלם לרגע שגופו יביא אותו אל המקום הזה אי פעם, ודאי
היה מתפרק מזמן.

לרגע ראה את פסגותיהם המושלגים של ההרים. הוא אחז בשבריר
התמונה והקפיא אותה במוחו. המוח לא יכול היה להעלות בדעתו מקום
יותר יפה מזה למקם בו את עיניו. ואז הוא נזכר בתמונה שראה פעם.
היה מקום אחד בלבד שיופיו יכול להתעלות על יופי המקום הזה. היה
זה המקום בו השמש והירח זורחים באותו הזמן. הייתה זו זריחה
בקוטב הצפוני.





המוח הגיע למקום היפה עלי אדמות ללא עיניים. האירוניה הכי
גדולה התרחשה במקום בו השמש והירח זרחו יחד, ולא היו למוח את
העיניים כדי לראות. אך במקום הזה הוא יתפוס אותן. במקום הזה,
תנועתן הפזיזה והמהירה, אף היא לקחה פסק זמן ופינתה עצמה
למנוחה. לאחר שהיו בכל מקום בעולם, ביקרו, ראו, קלטו ושמעו,
יכלו העיניים לנוח כשהציפה אותן התמונה הזו.

המוח התחבר אליהן. הוא צפה בזריחה היפה ביותר בעולם. ואז זה
היכה בו. כל המראות, כל המקומות, כל היופי, כל הכיעור. פתאום
הוא ראה את החול שמתעופף בסופה במדבר, את הג'ונגל, את האלפים,
את הכוס של הזונה, את הלחם, את המוזיאון, את התמונה. את הכל
הוא ראה. גם את הדברים שלא ראה הוא ראה. המוח חש את בטנו
מתהפכת. גם כשעצם את עיניו לא הצליח לעכל את כל המראות האלה.

כליות. היה עליו למצוא כליות. היכן היה המקום הנוח ביותר
לעיכול? "במקום שבו המציאות רחוקה. יהיה זה אזור נפרד מהחיים",
חישב המוח. "כדור הארץ, על גירוייו ועל המראות שהוא מכיל, מציב
לכליות הרבה אתגרים. הן לא ירחיקו לכת וגם אין להם רגליים.
מקום כזה חייב להיות קרוב מן הצפוי". כשהיה ילד קטן היה לו
מנהג להתחבא מתחת לשמיכת הפוך שלו. הוא אהב להתכסות בה גם
בקיץ. לעתים היה מחכה כל היום שיגיע כבר הלילה כדי שיוכל לברוח
אל מתחת לשמיכה, שם הקולות עמומים, הריח הוא של מרכך הכביסה
בלבד (וקצת גרביים מסריחות), אין טעם ואין אור, רק תחושת
הסדינים הרכים המתחככים בעור דרך הפיג'מה. "לולא הייתה המיטה
המקום הנוח ביותר לעיכול הרי שלא היינו מצליחים לישון שינה
עמוקה כל כך", הסיק המוח.





המוח שילם לפורץ ושלח אותו לדרכו. הוא פתח את הדלת בעזרת המפתח
החדש שהיה בידו. שכבה דקיקה של אבק כיסתה את הריהוט ואת הרצפה
בבית שלו. באמצע החדר היה מונח ציור לא גמור. שכבת השמן
הראשונה עדיין לא הספיקה להתייבש. יהיה עליו לחכות עוד לפני
שיחזור להמשיך לעבוד עליו. המוח כבר מזמן שכח מה רצה לצייר.

בפינת החדר היה מונח המזרן ששימש לו כמיטה. המוח הבחין בבליטה
קטנה מכוסה ע"י שמיכת הפוך האהובה עליו. הוא התקרב למיטה
בזהירות. זה לא יהיה קל לשכנע את הכליות לחזור אליו. הוא שקל
את האפשרות להצמיד במכה את שתי ידיו לעיגול סביב הבליטה הקטנה
כך שלא תוכל להימלט מאחיזתו. אך צעד שכזה יפחיד את הכליות
ויגרום להן לברוח בכל הזדמנות שתהיה. אם ינקוט בגישה הזו יהיה
עליו להיות מאוד זריז כשירים את הכיסוי ויתפוס את הכליות.
לרשותו עמדה הזדמנות אחת בלבד. בשביל לתפוס את הכליות יצטרך
להסיר את הכיסוי, תוך כדי שהוא שומר ביד אחת על הכליות שלא
ייצאו למרות שיהיה להן פתח מילוט, ואז לתפוס אותן. זה היה יותר
מדי מסובך בשביל ניסיון אחד. אם הניסיון לא יצליח, יישאר המוח
בלי כליות. הוא לא יכול להרשות לעצמו דבר כזה.

המוח חישב ומצא פתרון חלופי. הוא התיישב על המיטה בזהירות
ונכנס תחת השמיכה הנעימה. הוא הרגיש את כליותיו מלטפות לו את
הירך. המוח הכניס את כל גופו מתחת לשמיכה ונשכב כך שראשו היה
קרוב לכליותיו. הוא נשק להן. אז הוא טרף אותן בבת אחת. עייפות
גדולה נפלה עליו והוא נשאר לישון. אך משהו הפריע את מנוחתו. כל
המראות והריחות והטעמים והתחושות והקולות שמילאו את זיכרונו
ואת קיבתו גרמו לבטנו להתהפך. הוא ניסה להתהפך במיטה ולשנות
מספר תנוחות. אך הצורך לא שכח. הוא נאלץ לקום.

המוח רץ לשירותים. "איזה יפה הוא המנגנון המאפשר לגוף לחרבן את
מה שאי אפשר לעכל". הוא חרבן בשביל כל צעקות הייסורים, כל
הצחנות של הנבלות הרקובות, כל המראות של בעלי החיים השחוטים
לצד הדרך, כל התחושות של חרא חם ורך נמעך תחת כף רגל עירומה,
כל הדברים האלה שישבו לו בבטן - הוא חרבן את כולם ורוקן את
הקיבה.

עכשיו היה מוכן ומזומן לצאת מהשירותים. הוא סיים בתחושה של בן
אדם אמיתי, כזה השולט בכל איבריו המחוברים אליו. כזה כמו שהיה
לפני שהתפרק לאלף חתיכות של בן אדם מול התמונה במוזיאון. בן
אדם חדש. הוא אמר לעצמו שהוא בן אדם מושלם. אך מהר מאוד התחלפה
התחושה הנקייה הזאת בחולשה אדירה. הוא בקושי הצליח להביא את
נייר הטואלט בשירותים לתחת שלו. המוח חש כאילו איבריו היו
חלולים. הוא כמעט התעלף בו במקום. המוח הביט בידיו, הן היו
לבנות כל כך.

הוא יצא אך בקושי מן השירותים ובחן את השתקפותו במראה. הוא היה
כחלחל אפרפר כגופה מהלכת. דם. הוא היה צריך דם. איבר אחד הוא
השמיט מן הרשימה. איבר אחד היה חסר. משאבת הדם הגדולה - הלב.
היה עליו לחדש את האספקה.

המוח ניסה לחשוב איפה לעזאזל יכול להיות מונח לבו. המוח קדח
וחשב ושפשף והתכווץ והתמתח בגלגלתו אך לשווא. הוא לא יכול
לחשוב על שום מקום בו יכל להימצא לבו. בשביל להתרכז שוב הוא
צריך היה לסגור את כל החושים. הוא עצם את עיניו וסגר את אוזניו
בידיו ואטם את פיו והפסיק לנשום. הוא ניסה להיזכר איך זה היה
כשהיה רק מוח וגב ורגליים מחוברות בלי תחת. אז היה לו הרבה
יותר קל להתרכז בחוש של המוח עצמו.

ואז הוא נזכר. כשיצא מן המוזיאון אפפה אותו מעין תחושה מוזרה,
תחושה ששכח משהו - את הלב! הוא שכח את הלב במוזיאון... המוח לא
ידע עד כמה יועילו לו שיניו. הוא נזכר באיש שהשאיר שותת דם
ועירום על המדרכה. הרשויות בטח כבר אספו אותו. כעת היה עליו
לעשות דבר די מסוכן.

המוח הסתובב בין האנשים ובחן את גבותיהם. לכל איש היה צוואר.
היה עליו לבחור בצוואר נקי משערות. לא יהיה זה צווארו של גבר.
אם נגזר עליו לעשות דבר כזה, ולשאת בהשלכות שיכולות להיות,
לפחות שייהנה מהעניין.

הוא עקב אחריה. הייתה לה פוזה עירונית כזאת. היא הייתה קרחת
וכשהסתובבה הבחין שהיה לה עגיל בגבה. היא לא הבחינה בו והמשיכה
ללכת. צווארה הברבורי היה חשוף ומנוקד בנקודות חן קטנטנות,
תופעת לוואי של חשיפה ממושכת לשמש. למרות הנמשים, עורה נראה
חלק, ענוג ונעים למגע. היא לבשה שמלה מבד דקיק ושקוף שחשף את
קימוריה. לא היה לה גוף מושלם. הגב שלה היה ישר, על מותניה
הצטבר שומן והיא לא לבשה תחתונים, דבר שכלל לא החמיא לאחוריה
הפחוסים והנפולים. המוח התקרב אליה יותר ויותר. לא הייתה סמטה
בקרבת מקום. הוא תכנן איך הוא פשוט ינשך אותה חזק ובמקום
המדויק, ימצוץ את דמה בלגימה אחת ארוכה וירוץ הלאה. כמו כייס
עם ארנק בידו. כמי שעשה תאונה וברח. כל שיצטרך זה לרוץ מהר.
סביר להניח שהיא תחיה אחרי זה. הוא לא יספיק למצוץ את כל הדם
שלה בלאו הכי.

הוא דימה לעצמו את הדם מתפרץ מן העורק הראשי שלה אל תוך פיו
הרעב. הוא דמיין את כל ורידיו המצומקים מתנפחים מלחץ הנוזל
בתוכם. הוא כמעט הרגיש את קצות אצבעותיו הופכות ורודות ואת
גופו כולו מתעורר לחיים. הוא החליט שברגע שימצא את הלב ויזרים
דם לכל איבריו המחוברים הוא יקנה לפה גלידה וייקח את האוזניים
לקונצרט וייקח את העיניים לסרטים ויקנה לאף בושם וילוש עם ידיו
בצק ויעשה הכל כדי שהם לא יעזבו שוב. אם היה עליו להתמודד עם
עוד פרידה הוא לא יוכל לעמוד בזה. כשימצא את הלב, הוא יעשה
חגיגה של החושים. כולם יחגגו יחד את היום הזה, היום שבו המלך
שב לשלוט בגופו ולהשליט בו סדר מופתי. אבל דבר אחד הוא בחיים
לא יעשה יותר - הוא לעולם לא ייקח אותם יותר למוזיאונים.

הבחורה הקרחת עם הצוואר הענוג והישבן הפחוס נכנסה למכוניתה.
שוב הרגיש המוח את איבריו החלולים מידלדלים. בכוחות אחרונים,
הוא עלה על הרכבת לכיוון מרכז העיר.





המוח מיהר ונכנס למוזיאון. הוא קיווה שהלב עדיין שם. הוא לא
ידע היכן הוא בדיוק, הלב. הוא הסתובב במסדרונות הרחבים והתבונן
ביצירות האמנות שהיו תלויות על הקירות. "איפה הוא יכול להיות?"
הוא נזכר איך קיווה לראות שם את ציוריו שלו פעם, וכמה רחוק היה
מלהציג במוזיאונים האלה. התמונות הענקיות נראו בלתי אנושיות
כמעט. המחשבה שיד אדם תצליח לצייר ציור כל כך גדול הייתה בלתי
הגיונית. אבל זה קרה. קיר אחר קיר, חדר אחר חדר, כולם היו
מלאים בתמונות גדולות מהחיים. עיניו הקהות כבר לא הבחינו בין
הגוונים של צבעי השמן החמים שכיסו את הבדים. הוא הסתובב
במוזיאון בצעדים של רגלים מתפרקות תחת הנטל הכבד של גופו
החלול.

בין כל הציורים עמד הציור הארור ההוא והלב היה שם. הלב התייבש
על הציור ולא נותר בו דם. המוח הביט בלבו המיובש שדבק בציור,
כבליטה משונה וחסרת חיים, בדיוק היכן שהיה מצויר שם לב. אבריו
החלולים היו דבוקים אחד לשני כאוסף שהרקיב בתור פסל של בן אדם.
הוא לעולם כבר לא יהיה מי שהיה. מחוברים ביחד או לא, בלי הלב
היה הגוף, כולל המוח, רק חתיכות של בן אדם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בלי פאניקה,
יש בליטניקה!!


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/4/06 2:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר-לי יונגבלוד

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה