שכבתי שם כל כך הרבה זמן.
כל כך עמוק.
קבורה מתחת למטרים כבדים של אדמה.

"אני חייה, אני עדיין חייה!" כל כך ניסיתי לצעוק. אבל הם לא
שמעו.  
אנשים גדולים, עומדים מול בור עמוק. חופרים קבר למישהו חיי.
הם הרגו אותי בעצמם.
מילים מטופשות. חסרות תועלת. כלום לא עזר.
אני מתה. הייתי מתה מזמן.
זה הכל ברא שלהם.

"הזיכרון האחרון שלך..."
ישבנו על הכביש. לא ראינו אותו. אני לא ראיתי אותו. אבל הוא
בא. הוא כנראה היה שם הרבה זמן. כנראה כולנו היינו מסוממים
מתמיד. פשוט לא ראינו שהוא בא.
הוא פגע בי. נכנס ישר לתוך הלב.
והם רק שמחו.
"הנה עוד אחת הלכה", הם אמרו.
אנשים גדולים. מנהלים עולם שלם. מנהלים אותי.
הם הרגו אותי. הם כל כך רצו.
הם כמעט שכחו לשים לב! אולי אני בעצם חייה! אולי שרדתי את הכל
ואני עוד מסוגלת לפקוח עיניים, לראות.
הם הרגו אותי. הם תכננו את זה מזמן.
עכשיו אני כמעט מתה.
האוויר יעלם עוד מעט, ואני אשקע לעולם.
האדמה תרמוס אותי מתחתיה ואני אמות.
כמו שהם רצו. כמו שהם קיוו.
אנשים גדולים.
לא מספיק גאים בבת הקטנה שלהם.