משהגעתי לראש ההר, היה נדמה לי כי אני עומדת על ראש ההר היפה
ביותר בעולם. הר מהסוג שרואים רק בקטלוגים של חברות התיירות
השוויצריות. צבעו היה ירוק משגע מעצים מושלמים וצבע השמיים היה
כחול עמוק שכזה. לא הייתה שם נפש חייה וציוץ אחד לא נשמע
באופק.
בדיוק כשהתחלתי לחשוב של שלמותו של מקום זה ולפקפק בקיומו
נשמע צלצול חזק ומעצבן להפליא שהגיע משום מקום. רק לאחר מספר
שניות מחרישות אזניים שלחתי את ידי אל השידה הסמוכה ולחצתי על
הכפתור שמכבה את השעון. בקושי רב ובחוסר רצון פקחתי את עיניי,
וריחו של עוד בוקר מסריח כבר עלה באפי. רצון עז תקף אותי לעצום
את עיניי ולחזור לשנתי הטהורה. הרי שאין דבר נוראי יותר מלקום
בבוקר, ובעיקר כשחייבים. שינה  היא דבר טהור ואלוהי שאין יפה
ממנו.
אט אט התרוממתי ממטתי שעוד קרצה לי לחזור אלייה, התמתחתי תוך
פיהוק גדול ומיואש והתיישבתי. בצעדים קטנים הלכתי לחדר
האמבטיה, פתחתי את ברז המים המזוהמים, הושטתי את ידי אל הזרם
ורחצתי טוב טוב את פני, לאחר שציחצחתי את שיניי לקחתי את כוס
הקפה אל עדן החלון והצתתי את סיגרית הבוקר שלי. הרמתי את ראשי
מהחלון וכל שראיתי היה צבעם הכחלחל-אפרורי של השמיים המזוהמים
וצבעה הצהוב המחריד של שמש השורפת. הרקנתי ראשי כלפיי מטה
וראיתי את צבעם הירוק הרקוב של אותם עצים ושיחים שהיו מתחת
לחלוני. עוד יום זוועתי עמד לו בפתח.
אחרי שכבר סיימתי להתארגן לבית הספר, נעלתי את הנעליים
הגבוהות, לבשתי את מעילי השחור הארוך, פיזרתי את שיערי השחור
על פני שנראו ככדור שלג לבן קפוא וצחור ויצאתי מפתח דלתי.  
בעודי הולכת בדרכי, בוהה בשולי המדרכה וחושבת על גורלו של היום
שהתחיל, נתקל בי בחור מבוגר. "היזהרי!" הוא אמר, "את צריכה
להסתכל לאן שאת הולכת".  הרמתי ראשי ותקעתי מבט חודרני בעיניו,
"מצטערת" אמרתי בחוסר רצון. עינייו היו קרות ואטומות כבטון
ומבטו היה כשל אדם זקן וממורמר שלא היה מאושר מעולם.
אדם חכם אמר לי פעם כי עיניים הן מראות הנפש, ומאז נדבק לי
תחביב כזה, או מעין סוג של יכולת לראות את אופיים של אנשים דרך
עומק עינייהם וצבעם, וצבע העיניים האהוב הוא ירוק עמוק.
המשכתי ללכת ברחוב כשעיניי עדיין בוהות בשולי המדרכה. על פניי
חלפו שני תלמידי חטיבת ביניים. הם דיברו על הסוני פלייסטישן
שהדודה המעצבנת של אחד מהם קנתה לו ועל הפעלולים המגניבים
שלמדו לעשות במשחק עם הגורילות הגדולות שמאיימות להרוג אותך.
כשכבר כמעט הגעתי למרכז המסחרי, איפה שכל תחנות האוטובוסים
נמצאות, ניגשה אליי קרובת משפחה עם חיוך צבוע מרוח על הפנים.
"היי!, מה שלומך חמודה?" היא שאלה, ממש חמודה, חשבתי לעצמי,
פני הקרות שהיו מאופרות בכבדות ושיערי השחור שחודר לנשמה היו
פשוט קוצי-מוצי!. "יכול להיות יותר טוב" השבתי לה ועיקמתי מבט.
היא התנשפה התנשפות כזו של יאוש,"מתי תפסיקי עם השחור?" היא
שאלה אך לא טרחתי אפילו לחשוב על תשובה לרמתה "מה שלומך?"
שאלתי בחוסר התעניינות, "בסדר, ירון כבר עוד מעט מתגייס
ונעמה...", "מצטערת" קטעתי אותה "יש לי אוטובוס" -"טוב, תמסרי
דש לאמא, ואל תש..." "ביי" אמרתי ורצתי במעבר החצייה. אבל עד
שכבר הגעתי ליעדי, האוטובוס נסע.
בזמן שחיכיתי לאוטובוס הבא עברה לידי אישה צעירה עם עגלה ובה
שכב לו תינוק קטן וטהור. עינייו היו ירוקות והן הבריקו, עיניי
תינוקות תמיד מבריקות משום מה.
בעודי חודרת לעינייו עברו בי מחשבות טראגיות על גורלו של תינוק
זה והעתיד המצפה לו בעולם אכזר זה. על האנשים הצבעוניים שיכיר
בחייו, על מיליוני החיוכים המזוייפים שיחיכו אליו, על משברים
שיעבור, על ציפיות הוריו להיות רופא או עורך דין וכל זה.
העניין דיכא אותי אז החלטתי לטייל קצת מסביב לתחנה עד
שהאוטובוס יגיע, לפתע ראיתי שביל דק, שמעולם לא תפס את מבטי.
מבלי שאף אחד ראה התקרבתי אליו והתחלתי להתקדם בו.
השביל היה חשוך ואפלולי הוא היה עטוף בסבך עצים קוצניים ושיחים
דוקרנים שיצרו מעין מנהרה מדהימה ביופיה, אך משום מה לא נראה
מה נמצא בסופה, ובכלל, זה מאוד מוזר למצוא כזה שביל באמצע מרכז
מסחרי.
סקרנותי לגלות מה חבוי בסוף המנהרה גברה עליי וכבר לגמריי
שכחתי מהאוטובוס שעליי לתפוס לבית הספר.
משהלכתי בשביל זה שנראה היה כיאילו לא מוביל לשום מקום עברו
בראשי זכרונות ילדות ופילוסופיות מתוחכמות על מהות החיים. לאחר
בערך 10 דקות של הליכה ומחשבות כבר נראה לו באופק בית קטן, ישן
וזנוח עם חלונות שבורים ודלת מזופתת כזאת בדיוק כמו שמראים
בתכניות הטלוויזיה לילדים, התכניות המצויירות האלה עם המכשפות.
מבלי לחשוב אפילו על אפשרות שגר שם מישהו, פתחתי את הדלת
החורקת ונכנסתי כיאילו היה זה ביתי שלי. היה בו ריח נוראי של
טחב ורטיבות נוראית.
מבעד לקרני האור הבודדות שחדרו לתוכו מבין שברי החלונות נראו
עננים עננים של אבק. פינה אחת בחדר משכה אותי להתקרב אלייה.
כשהתקרבתי אל אותה פינה  הבחנתי בחבל תלייה שהיה מחובר מהתקרה.
לידו היה חלון מאובק שהיה שבור לגמריי שרוח מקפיאה וחזקה נכנסה
ממנו. התקרבתי כדי להביט על הנוף שהיה אמור היה להראות ממנו,
אך הרוח, החושך והאבק לא איפשרו לי לראות דבר.  
מתחת לחלון נתקעה רגלי בדבר מה, התכופפתי להרים אותו, וכאב חזק
תקף אותי, היה זהו אולר חלוד שחתך את ידי.
כשמצצתי את הדם שנזל מעורי הבחנתי בעוד מספר סכינים שהיו
מונחות על הריצפה, סכינים מהסוג הזה שחותכים איתם את הוירידים.

המשכתי להסתובב בבית והפעם כבר ממש נזהרתי שלא להתקל במשהו.
קרן אור אחת שחדרה מבעד לחלון האירה תמונה צהובה וישנה ששכבה
על הרפצה, ירדתי על ברכיי והרמתי אותה. הייתה זו תמונה של בחור
צעיר במדי צבא, הוא עמד בתנוחה גאוותנית שכזו עם נשק מזופת לצד
גופו הימיני וחיוך אמיתי על פניו. על גבה של התמונה היה כתוב
באותיות גדולות ומרוחות "ארז חברי, לפני המלחמה". הפכתי את
התמונה שוב והבטתי בחיוכו הקורן של אותו הבחור. הנחתי את
התמונה במקומה.
בחלקו השני של הבית הייתה דלת עץ ישנה, ניסיתי לפתוח אותה בכל
כוחי אך לא הצלחתי, כנראה שהיא הייתה נעולה או משהו.
מטר משם עמד לו אגרטל אפור עם ורדים נבולים, יבשים וחסרי כל
ריח. אז כבר היה לי ברור שאיש לא דרך רגלו בבית הזה לפחות 7
שנים.
לפתע הופיע בראשי תמונתו של מנהל בית הספר, במהירות ובתחושת
חוסר אחריות לא נורמלית התחלתי לחפש את דלת היציאה אבל החושך
והאבק הקשו עליי. בסופו של עניין מצאתי אותה, הדלת עם רעש
החריקה המצמרר, פתחתי אותה ומיד עלה באפי ריח גשם. עננים
אפורים כיסו את השמיים ומבול חזק מאוד שטף את סבכי העצים. היה
נראה כיאילו עצבות נוראית כיסתה את עיניי השמיים וכי הם בוכים.
היה זה רגע "מלאנקולי" משגע מאין כמוהו.
הגשם החזק לא הותיר לי ברירה אלא לחזור פנימה אל אותו הבית.
שוב פתחתי את אותה דלת חורקת. הפעם הרעש כבר לא היה כל כך
מצמרר והחושך כבר לא ממש הפריע לי. התיישבתי על כורסא מסכנה
ובודדה שניצבה לה בפינת החדר והצתתי עוד סיגריה.
מי רוצה בכלל ללכת לבית ספר עכשיו, חשבתי לעצמי, כל הבנות עם
החלצות הורודות והג'ינסים האופנתיים מהקניון, הבנים עם בגדי
הגלישה הצבעוניים, החיוכים המזוייפים, השיזוף המחריד והג'ל
בשיער.  חיוכו האמיתי והקורן של הבחור מהתמונה,  כורי העכביש,
החושך המוחלט והרוח הקרירה שהקפיאה את אפי דווקא קסמו לי.