שלוש יריות קרעו את הדממה. מיד לאחריהן, החלו הצרחות.
מצמררות, מסמרות שיער - צרחות שיכולות להוציא אותך מדעתך.
הניידות הגיעו אחרי כמה דקות, כל שנותר להן היה לקבוע את מותו
של הצעיר ששכב בתוך שלולית הדם ואותם גושים של מה שפעם היה
מוחו.

העיירה הייתה המומה - כולם מיאנו להאמין. איך יכול להיות שזה
קורה כאן - דווקא לנו?! אנשים רתחו, היו שנשבעו לנקום - והיו
שאמרו שהאשם בנו. שהחיה שמסתובבת בינינו - מקרבנו ייצאה.
ואנחנו גידלנו אותה, חינכנו אותה, ושתקנו.
אני זוכר את אותו היום. יום סגרירי ואפור, יום בו כולם עצובים.
מין יום של סוף הסתיו-תחילת החורף. בערך כמו היום. יום שבו אין
גשם, אך עדיין הרצון להשאר במיטה שולט בך. נועה נעדרה אז זה
היום החמישי.  קבוצות קטנות של מחפשים, שעדיין לא איבדו תקווה,
הסתובבו  בשדות ובין קבוצות העצים המקיפות את העירה - בודקים
בתוך כל מחילה, כל בור ותחת כל שיח. הוריה של נועה היו שבורים.
ילדתם הקטנה, היחידה, אשר יצאה לבית הספר חמישה ימים לפני כן,
כבכל יום, והיא מלאת ציפיה והתרגשות לקראת יומה הראשון
ללימודים - נעלמה ללא זכר, כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה.
ביתם היה גדוש באנשים - שכנים, חברים, קרובי משפחה - כולם ניסו
לנחם, להגיד איזו מילה טובה - לחזק, לומר שעוד לא אפסה התקווה.
גם אני הייתי ביניהם. ואז הגיעה ההודעה. אימה של נועה נשברה,
והחלה לבכות ללא שליטה. מספר קרובים ניסו לעזור לה, אך הרבה
לעשות לא ניתן היה. אביה של נועה, איש מחוספס וקשה יום, אדם
אשר אין סיכוי שתראה אותו בוכה, החל מתייפח חרישית. כאבם של
הורים על ביתם הקטנה, ילדתם האהובה אשר לא ידעה אהבת בחור
מימיה, אשר לא ידעה במטעמי החיים מהם, ולא הספיקה לנצלם -
ילדתם אשר נרצחה באכזריות. אשר ראשה רוצץ באבן, והיא נאנסה
והוכתה באכזריות, על ידי אותו רוצח קר, אשר לא השאיר סימן -
למעט קמע קטן, אשר מסמל באירוניות דווקא מזל טוב, רגל פרוותית
של ארנב.
חלקת האדמה הקירחת הייתה גדושה אנשים, אך השקט עמד באויר, מעיק
וסמיך.  רוח קרה החלה נושבת, אך לא נראה כאילו היא הזיזה לאותם
אנשים, אשר עמדו בדממה וצפו בארונה הקטן של נועה בעת שכוסה
ברגבי האפר.
לאחר שכוסה הארון התפזרו האנשים דומם - איש איש לביתו
ולמשפחתו.
כאשר תמו ימי האבל, הוחלט לקיים אסיפה מיוחדת. אולם הספורט
הישן היה גדוש מפה לפה, כאשר על הבמה ניצב איש החוק המקומי,
ועל פניו הבעה רצינית. "יש בידינו ראיות חדשות, שלא אוכל
לפרטן, המצביעות על כך שהרוצח בא מקרבנו. אין בידינו את זהותו,
ולא אוכל לתת פרטים נוספים, אך נודה לכל אדם אשר יהיה בידו
לסייע לנו ולו בפרט הקטן ביותר." המולה התעוררה באולם, כאשר
לפתע נשמעה צעקה - "אתה אומר שהרוצח כאן, בינינו?!". שקט השתרר
וכל העיניים הופנו בציפיה אל העומד על הבמה. "אני שב ואומר -
הרוצח בא מתוך העיירה, אך אני לא יודע על זהותו, ולא אוכל לתת
פרטים נוספים בשלב זה.".  הרוחות געשו. באותו הלילה שבו
התושבים לביתם כאשר הספק מכרסם בהם, והם לוטשים עיניים חשדנית
אפילו במשפחתם. בבוקר למחרת התעוררה העיירה למציאות אחרת - איש
לא בטח עוד ברעהו, ולא חסר הרבה לקטטות שיתלקחו. אספה נוספת
כונסה כשבוע לאחר מכן, כאשר הדובר הפעם היה ראש העירייה, שאמר
שהמציאות הזו לא יכולה להמשך, ועצביהם של האנשים מרוטים מחשדות
ופחדים, והעיירה כולה על סף התמוטטות. יומיים אח"כ התרחש רצח
נוסף. הפעם הייתה זו נערה בגיל העשרה, אשר גופתה נמצאה במצב
דומה - חבולה, עירומה, ולאחר שראשה רוצץ. גם הפעם הראיה היחידה
שנמצאה הייתה אותה רגל פרוותית של ארנב. הפעם הוגברה השמירה.
חוליות של תושבים מודאגים הסתובבו סביב העיירה עם נשקים
שלופים, ועצבים רצוצים. אך נראה כי את הרוצח זה לא הרתיע. בזו
אחר זו נתגלו עוד שלוש גופות, כולן של ילדות קטנות שהוכו
ונאנסו באכזריות, ובכל המקרים הושארה אותה רגל פרוותית של
ארנב, אשר סימלה יותר מכל את האימה אשר הכתה בעיירה. שגרת
החיים בעיירה נעלמה, ובוקר בוקר נפגשו האנשים כאשר שקיות כבדות
המראות על לילות של חוסר שינה תחת עיניהם. יותר ויותר אנשים
ארזו את חפציהם, ועזבו את העיירה עם משפחתם. מי לקרוביו שגרים
באחת הערים הגדולות, ומי לאתרי נופש רחוקים. אלו שאולצו להשאר,
לא יצאו מבתיהם. העיירה חדלה לתפקד. המזנון בו עבדתי נסגר, מן
העובדה הפשוטה שלקוחות לא היו. היה זה אחד החורפים הקשים שעברו
על העיירה, אם לא הקשה שבהם. גשמי זלעפות לא חדלו מלרדת. אך
בניגוד לגשמי הברכה אליהם מצפים בדרך כלל, היו אלו גשמים של
טיפות קטנות ומצליפות, אשר מזכירות מחטים קטנות. ישבתי בביתי
ובהיתי בטלויזיה, כאשר אני מנסה להרחיק את מחשבותיי רחוק
מהרציחות. חשבתי על כל אותם אנשי העיירה, אשר לא יוכלו לעולם
לשוב לחייהם הסדירים, ועל אותן נערות חסרות ישע, אשר היו חסרות
אונים אל מול אותו רוצח שטני. דפיקה בדלת קטעה את מחשבותי.
ניגשתי בעצלתיים לעברה. "חיכיתי לך" אמרתי, בעודי ממולל בידי
רגל פרוותית של ארנב. "אתה...!" הוא צעק בעודו סוחט את ההדק.
פעם, אחר פעם, אחר פעם.