אם הייתם שואלים אותי מה הסיוט הכי גרוע שלי, הייתי מתאר אותו
כך;

יום אחד אקום בבוקר ואגלה שכולם; כל החיות וכל בני האדם נכחדו.
אף לא נפש חיה אחת נותרה בעולם של נבלות וגופות מתים בכל
פינה.
לא לאחר הרבה זמן תעלם כל תפאורת העולם. כל הגופות יעלמו,
העצים, השמיים, הפרחים, הבית, הטלוויזיה, המזון. העולם יראה
בעיני כמין יריעה לבנה גדולה שאין לה סוף. לאן שלא אלך, אראה
את אותו נצח לבן.
מיד לאחר מכן אגלה כי קולי נעלם, יחד עם שמיעתי, חוש הראיה
שלי, וחוש המישוש. אולי לא בדיוק נעלם, אלא שעצם קיומו תלוי
בסביבה; אם אין מה לראות, לשמוע, לחוש או לטעום הרי שחושים אלו
מבטלים את עצמם.
אתהלך סהרורי בעולם לא קיים, ורק מחשבותיי אופפות אותי.
לאחר זמן שאיני יכול לאמוד, אבחין בכך שלמרות שאיני יכול
לנשום, לאכול או להשתמש בשירותים אני חי וקיים באופן מוזר. אין
לי כיצד להעסיק את עצמי, וכל שנותר הוא לרבוץ במקומי לנצחי
נצחים.
נותרתי לבדי בעולם מנוכר, קר, זר ולבד. אין מה לייצר או לחדש
כי אין ממה. אין ביכולתי לעשות דבר מלבד לחשוב, וכל הסיפור הזה
לא הגיוני ואינו יכול להיות קיים מעצם העובדה שאם היה קיים,
אין מי שהיה מספר אותו, ואין מי שהיה קורא אותו.
אז אם יום אחד תסתכלו סביבכם, ותראו יריעה לבנה אחת גדולה,
לבדה, גלמודה בעולם שכל תפאורתו נעלמה, תדעו שזה הסיוט הכי
גדול שלי.