זה כשאת עומדת ברמזור ולא יכולה שלא להציץ לרכב שליד, כי אולי
יהיה שם פוטנציאל.
זה כשכל כך הרבה זמן לא ליטפו אותך שאת שוכחת איך זה מרגיש.
כשאת יושבת בבאר עם הפנים לכיוון הדלת כדי שאם מישהו יכנס
יצטלבו המבטים.
כשאת רוצה לצאת מהבית רק בשביל הסיכוי האפסי שמישהו ישים לב.

בדידות זה להיות כלוא בשבי של עצמך-
כל הזמן מסתכלים וכשמסתכלים חזרה
מפנים את המבט.

פעם חשבתי שמתאים לי להיות לבד- שאני בנאדם עצמאי ושאני אוהבת
את החופש האבסולוטי שלי. עד שהייתי לבד, באמת.
ואז, את מרגישה ריקנות, חסרת משמעות, כמו חצי- לא שלמה. זו
הרגשה כזאת בבטן עמומה, קהת חושים אבל לא. את מרגישה שאפילו
כשאת נושמת זה לא עמוק מספיק כי זה רק חצי ממה שניתן.

מתגעגעת
למגע, ליטופים, תשוקה
מתגעגעת
לאדם שיעריץ אותי
שאני ישגע אותו בלילות.

ממה לעזאזל אני כל כך פוחדת?

אני רוצה לחבק מישהו
אני רוצה מישהו שיהיה שלי
שנוכל ללכת יד ביד
וכשהוא יגיע אני אחבק אותו
וארגיש קטנה ומוגנת.
מישהו שיגיד שיש לי עיניים יפות
ושאני מדהימה
מישהו שיחלום עליי בלילה
ויתכרבל איתי במיטה בחורף
ובלילות הקיץ יערוג עבורי.

אני מפחדת,
מסירוב,  מזה שאני לא ראוייה,
מזה שאני לא מושלמת.