אתה יורד, מתנשף מעצבים, מעוד שמירה מייגעת של שלוש שעות,
ומקלל ביצירתיות את כל ארבעת החודשים שעוד נותרו לך כאן. כתף
שמאל שלך זועקת שתוריד ממנה את האפוד המציק, בעוד אתה עושה את
דרכך אל עבר המגורים. אתה פולט אנחה אדישה בשעה שאתה מניח את
האפוד בצמוד לרצפה, מדגם אותו. זה כבר נעשה הרגל, הסדר הזה.
אתה סוקר במבט חטוף את החדר, כמעט כולם ישנים, עדיין מוקדם
בבוקר, השמש עוד מפהקת ברקיע, וסילונים קטנים של אור חודרים
דרך חרכי הדלת. כתף שמאל חדלה מזעקותיה, ודבר אחר מעסיק אותך
ברגע זה, הצמא. שלוש שעות שחשבת על כמה אתה צמא למשהו אחר מלבד
מים. שלוש שעות שהלכת הלוך וחזור בעמדה וחשבת על כל המשקאות
הקיימים בעולם. בדמיונך ראית את עצמך על בר טרופי מערבב משקאות
אקזוטיים, או בטירה אירופית לוגם יינות משנת הגיוס של בן
גוריון. הפלגת למחוזות ציוריים שבהם הבירה נשפכת כמים, ומשם
לברים היוקרתיים של ניו יורק, והלאה אל ארצות המזרח, אל משקאות
סאקי וצ'אי חם, הממלאים את הנפש באושר. אבל תנועה חטופה שלך
הפילה את המימייה, שטרחה להזכיר לך שיש ברשותך רק מים.
אבל כרגע לא אכפת לך, אתה מחטט באפוד בחיפוש אחר הכוס האישית
החומה שלך. זה די מפליא אותך, בשעה שאתה מחטט בפאוץ' הגב של
האפוד, שהכוס הזאת שרדה את כל עשרות החודשים האלו. רוב הציוד
שלך כבר נעלם או הוחלף כבלאי, אבל היא, בשקט ובנאמנות, נשארה
לצדך. תחושת המגע של פלסטיק בקצה ידך מבשרת לך שמצאת את הכוס
הנחשקת. אתה שולף אותה ועושה דרכך החוצה, אל עבר עמדת הפריסה.
אתה מושך בידיות המיכלים, הראשון מבשר לך שהוא ריק, אך בשני
נשאר תה חם עוד מהלילה. אתה מחייך לעצמך, סוף סוף משקה שאינו
מים, ומושיט את הכוס האישית שלך. רגע לפני שאתה מושך בידית,
אתה מביט אל פנים הכוס, ומגלה שהיא ספוגה מעט בחול. ומעולם לא
חיבבת תה גרגרים, ואין לך מצב רוח לנסות דברים חדשים, ובלית
ברירה, אתה גורר עצמך אל הכיורים.
הספוג וחומר הניקוי הירוק עומדים על אדנית הכיור, מוכנים
ומזומנים לפקודתך. אתה אוחז בספוג הישן, שאם לשפוט על פי
מראהו, עוד עמד כאן כשאביך התגייס, וממלא אותו בנוזל ניקוי
בזמן שאתה פותח את הברז. אתה אוחז את הכוס, הכוס החומה שלך,
ומביט בה בטרם שתעביר אותה מתחת לזרם המים. אתה מביט בה
באיטיות, כאילו בוחן אוצר, וקולו של הסמל שלך, ביום שקיבלת את
הכוס, מהדהד בך. אתה נזכר איך העמידו אתכם בטור אחד ארוך, ואיך
חששת מהמפגש הראשון עם אותו סמל. כשגילית שבסך הכל מקבלים כוס
אישית, נשמת לרווחה. אתה תופס בשתי אצבעות את החוט השחור הדק
המחובר אליה, חיברת אותו רק אחרי חודש, באותו שבוע בשטח, אחרי
שנמאס לך לוודא כל הזמן שהיא לא נפלה לך מהאפוד. אתה עוזב את
החוט, ומעביר את אצבעך על השריטה העמוקה בצידה של הכוס. זה קרה
באחת הזחילות, אתה נזכר, גם אתה וגם הכוס, ששכבה בצד האפוד,
נשרטתם מתיל ישן שהיה נעוץ באדמה. קיבלת כמה זריקות בגלל זה,
ואפילו כמה ימים בבית, אבל חזרת בזמן לסיים את ההכשרה שלך,
אחרי שמונה חודשים מתישים. אתה נותן לזרם המים לקלוח אט אט
לתוך פנים הכוס, טיפות טיפות מכות על תוכן הכוס ועל הכתם השחור
בתחתיתה. אתה מחייך כשאתה נזכר איך נוצר הכתם הזה, מאותן עשרות
כוסות קפה ששתית באותו שבוע מטורף, כשהגזרה התחממה, וכשכחובש
עם ותק של שנה וחצי הוקפצת בכל לילה עשרות פעמים; את אותו שבוע
סיימת עם עיניים אדומות כדם. המים מתחילים למלא את פנים הכוס,
בעוד אתה אוחז באוזן האחיזה של הכוס, השבורה מעט. גם אתה כמעט
נשברת כשפיצוץ של מטען צינור מתחת לשמלת אבן העיף אותך כמה
מטרים אחורה. למזלך היית רחוק יחסית, אבל לא לכולם האיר המזל
באותו יום מקולל. שלושה חודשים עברו מאז, ועדיין הרעש מהדהד לך
באוזניים. אתה נאנח לעצמך, בעוד המים מעלים את החול שמילא את
פנים הכוס. אתה יכול לתאר לעצמך מאיפה הגיע החול הזה, בוודאי
מהמארב בציר לפני שבוע, בהמתנה למשהו שיקרה. כרגיל, כלום אמיתי
לא קרה, מלבד כמה יעלים שהחליטו לצאת לטיול רגלי. אתה מתחיל
לצייר בדמיונך את אותם יעלים, כשהמים כבר עולים על גדותיהם
ומתחילים להישפך על ידך ולתוך השרוולים. הקור הנוזלי מנער אותך
מן החלום, מן הזיכרונות. אתה פוקח את עיניך לרווחה, אוחז
בחוזקה בספוג הישן, וברגע של אמוק, אתה מתחיל לקרצף בעוצמה את
הכוס. הספוג עובר בעייפות על כל חלקי הכוס, בעוד אתה מדרבן
אותו לעבוד בזריזות ובכוח. אתה מצחצח ומצחצח, כוח לא ידוע מושך
אותך להמשיך ולצחצח, להמשיך ולנקות, לעשות את הכוס לכוס
המבריקה ביותר בפלוגה. אחרי כמה רגעים אתה נעצר לפתע, כאילו
מתנער מהטירוף שאחז בך כמה רגעים קודם. אתה אוחז בכוס ומביט
בה, כאילו הייתה פסלון מוזהב שזכית בו בטקס נוצץ ועטור כוכבים.
היא נראית לך כל כך מבריקה לפתע, כל כך נקייה, כל כך יפה, כל
כך שלך. אתה מתנשף, כאילו ברגע זה סיימת ריצת אלונקות, ומסיט
את מבטך אל עבר מיכל התה, שעומד שם על יד החצץ. "אני לא יכול
לעשות לה את זה", אתה אומר לעצמך, "לא מגיע לה להיכוות ולהירטב
ככה מתה חם..." בתנועה אדישה, אתה תוחב את הכוס לכיס והולך
חזרה אל המגורים...
אולי בכל זאת תשתה מים... |