"לעזאזל עם הגשם הזה..."

"לעזאזל עם הגשם הזה", הפטרתי לעבר שותפי, שישב באותה שעה
בכורסת העור השחורה במשרדנו.
טיפות הגשם נקשו במונוטוניות על חלונות המשרד האפור, כמתדפקות
על דלתו, מבקשות להיכנס, לברוח מעט מן הקור העז ששרר בחוץ.
ואני, באדישות אופיינית, סובבתי את תריסי החלון, ובכך גוועו
קרני האור הבודדות שהצליחו לחדור אל מבעד לעננים, והמשרד נראה
אפל מתמיד.
"מה עשה לך הגשם הזה?" שאל אותי עידו, בעודו מדליק את המנורה
הגדולה במשרדנו. "כלום, לא יודע..." אמרתי והבטתי בו, "הוא
מרגיז אותי משום מה..." "חבל מאוד..." ענה לי עידו, וארשת חיוך
המסתיר מאחוריו דבר מה, הצטיירה על פניו. "חבל מאוד, כי יוצאים
החוצה עכשיו... יש לי כמה סידורים לעשות בבנק". נאנחתי, "טוב,
בסדר..." אדיש שכזה הפטרתי לעברו, ואחזתי במעיל הגדול שלי,
שישן שנת ישרים עד אותה העת על הקולב בסמוך לדלת. נעלנו את
המשרד ועשינו את דרכנו במדרגות אל עבר הרכב שחיכה לנו בנאמנות
בחניון התת קרקעי. את הגשם היה ניתן לשמוע מהדהד בחלל החניון
הגדול, מרעיש בקולי קולות ובצלילים קצובים. חרקתי את שיניי
למשמע המנגינה הצורמת הזו, וטרקתי את דלת המכונית בכעס לא
ברור.

ברדיו דיווחו עד כמה גשום בחוץ, בעוד הגשם מכה על שמשות
המכונית. עשרות טיפות התרסקו בצורה אובדנית אל עבר השמשה,
מסיימות את חייהן הקצרים כעוד שובל זעיר של מים, העושה דרכו אל
קצה השמשה. המגבים חרקו מעט, כרוטנים על עבודתם המשעממת, או
שמא רגזו כמוני על הגשם המציק.
חנינו את הרכב במרחק מטרים ספורים מן הבנק, ובהזנקתו של צפצוף
המכונית, המתריע לנו כי ננעלה, החלנו לצעוד אל עבר הבנק. הבנק
עמד במרכזה של קריית העסקים, עשרות בניינים צבועים באפור כהה,
המתחברים אל מעין ישות אחת, העוטה ארשת פנים רצינית. מרחוק
יכולתי להבחין בנחיל אנשים העושה את דרכו לכאן ולכאן. אנשים
חולפים על פני דלתות הבניינים, חלקם נעצרים, חלקם ממשיכים, כל
אחד לענייניו שלו. עשינו את דרכנו אל עבר דלת הבנק, כשפתאום
זעקה חדה פילחה את רעש הגשם העמום.
"הבנקים גנבים!" אמרה הצעקה, מושכת את תשומת הלב של הסובבים.
הבטתי אנה ואנה, מחפש אחר מקור הצעקה. במבט ראשון לא יכולתי
להבחין בכלום, אך לפתע הבחנתי בדמותו. הוא היה איש מבוגר, כבן
40, לבוש חולצה צהובה, שצבעה בלט בין גווני האפור בסביבתה.
קומתו הייתה נמוכה מעט, ושערו החל בנסיגה. הוא עמד שם, ושום
מבוכה לא ניכרה על פניו. מבטו היה חולמני, ומעט עצוב. הבטתי בו
המום, מנסה להבין את פשר הדבר. אך הוא לא הביט בי בחזרה, ושב
לזעוק את זעקתו. "הבנקים גנבים!" צעק בכל כוחו, ושב למבטו
החולמני, בעוד הגשם מכה בכל כוחו על קודקודו החשוף. עידו הביט
בו באדישות מעטה, כאילו לא הבין מה רצונו של האיש, ונכנס אל
הבנק. אני נשארתי לעמוד מחוצה לו, ודרך דלתות הזכוכית ראיתי את
שומר הבנק שם פעמיו אל עבר הדלת, במטרה לסלק את המטרד שעמד
מחוצה לה. הסבתי את מבטי אל המקום בו עמד האיש, לרגע חששתי
לגורלו כשיגיע לידיו של השומר, אך האיש כבר לא היה שם.

למחרת הגעתי למשרד ומצאתי את עידו מתרוצץ אנה ואנה במשרד.
"טפסים טפסים טפסים..." הוא סינן מבעד לסיגר שהתדלדל מתוך פיו.
"הם רוצים שאני אמלא עוד טפסים, ועוד הצהרות, ועוד ועוד ועוד,
אין לי זמן לזה היום!" וברגע של כעס הטיח את הדפים שאחז בידו
על השולחן. "תירגע", אמרתי לו, "אני אמלא במקומך, רק תחתום לי
על ייפוי כוח..." הוא הביט אליי ונאנח, "מה הייתי עושה
בלעדיך?" אמר וחייך, והניח את הטפסים בידיי. "היית נשאר
עני..." אמרתי, ולשמע קול צחוקו יצאתי מן המשרד אל החנייה.
הגשם לא פסק מאז אתמול, ואף התחזק. חניון הרכב המה כולו מרעש
הגשם, ואני, בניסיון נואש להתעלם ממנו, נכנסתי אל הרכב והפעלתי
את מערכת הסטריאו. צלילי חמת חלילים אירית התנגנו ברקע, צלילי
בלדה אירית עתיקה, וניגונם התמזג אל תוך רעש הגשם. עצרתי את
הרכב באותו מקום כמו ביום הקודם, ועשיתי את צעדיי אל עבר אותה
סביבה חמורת סבר. בתוך רגעים מספר שמעתי שוב את הצעקה המוכרת.
"הבנקים גנבים!" אמר הקול שהגיע מכיוון דלתות הבנק. בין המון
האנשים ההמום מעט, יכולתי להבחין בו שוב. הוא עמד שם, עם מבטו
החולמני, ועצב ניכר בפניו. קרבתי אליו והבטתי בו ממושכות.
בזווית העין יכולתי להבחין בדמעות שזלגו מעיניו. הן יבשו זה
מכבר, אך סימנן ניכר על לחייו. לפתע רעש של צעדים מהירים נשמע
מימיני, שומר הבנק החל במרוצה אל עבר הדלת, נחוש בדעתו לתפוס
את אותו האיש. הבטתי לרגע באנשים סביבי, הם נראו אדישים לנוכח
המצב. השומר פתח את דלת הבנק במהירות זועמת, והחל תר בעיניו
אחר האיש. אך האיש בחולצה הצהובה נעלם בשנית. עמדתי לכמה
רגעים, מנסה לעכל את מה שקרה הרגע, ואז, בלית ברירה, נכנסתי אל
הבנק לטפל בענייניי. לאחר המתנה ממושכת בתור ולאחר כמה חתימות
על טפסים, סיימתי את עיסוקיי שם ויצאתי. מסתבר שמה שרצה הבנק
היה עוד כמה עמלות וחיובים. חתמתי בחוסר רצון בולט על הטפסים.
"שוד לאור היום", אמרתי לעצמי, בעודי חותם על טופס המחייב אותי
הפרשת אחוזים מרווח תפעולי חד שנתי. שבתי למשרד רטוב כולי
ומסרתי את הטפסים לעידו, בעודי תולה את המעיל לייבוש. הוא סינן
כמה קללות בעודו קורא את המסמכים. "שייחנק הבנק הזה!" צעק,
וזרק את הטפסים על השולחן. הוא התיישב בכורסת העור והצית לעצמו
סיגר, ובעודו מסלסל עשן הפטיר "הם פשוט עושקים אותך... לא
ייאמן..."

למחרת בבוקר, שגיתי בדרך אל עבר המשרד. שנים שאני עושה את אותה
הדרך, ופתאום מצאתי את עצמי על כביש אחר. "זה הגשם המרגיז
הזה..." חשבתי לעצמי, "בגללו אני לא מרוכז..." למזלי הכרתי את
העיר כולה, והמשכתי בכביש שאליו הגעתי בטעות, מחכה לפנייה אל
עבר הכביש הנכון. מימיני יכולתי לראות את קריית העסקים המוכרת,
ואת בניין הבנק, המתנשא באפרוריותו מעל שאר בנייני הקריה. הגשם
היה עז מתמיד, והמגבים כמעט כרעו תחת העומס הניתך עליהם.
החלטתי לעצור במגרש החנייה של הקריה, ולחכות מעט עד שהגשם
ייחלש. עצרתי את הרכב במקום הקבוע, ויצאתי ממנו לחלץ מעט את
העצמות. התחלתי להתהלך מעט, ובאותו הרגע, הדהדה הזעקה המוכרת
בחלל האוויר. "הבנקים גנבים!" קרא אותו קול מוכר, וזעקתו הדהדה
בין קיר לקיר. התקדמתי אל עבר הקול, ולבי פעם בחוזקה משום מה.
הוא עמד שם כהרגלו, עם אותו מבט עצוב, עומד נינוח בין כל עשרות
האנשים העסוקים שהתרוצצו בחליפות מחויטות מכל כיוון.
כמעין הרגל, הסטתי מבטי אל עבר שומר הבנק, לראות מתי תעלה חמתו
באפו ומתי ירוץ אל עבר הדלת. אך הוא ישב שם, עם טלפון בידו,
כממתיק סוד אל השפורפרת. עמדתי שם דקה ארוכה, תוהה על אדישותו,
כשלפתע מתוך ההמון פרצו שלושה שוטרים במדים. הם אחזו באיש
המסכן, והחלו גוררים אותו משם. הוא לא הביע שום התנגדות,
וזעקתו נגררה יחד עמו. התקדמתי מספר צעדים על מנת להביט בו,
כשלפתע הוא הרים את ראשו השמוט שנח על זרועו של אחד השוטרים,
והביט בי בחזרה. מבטו היה עצוב, כאילו אבדה כל תקווה עבורו,
והוא הביט בי במבט כואב, כחף מפשע המולך לגרדום. עמדתי שם,
נושם ונושף באיטיות, והבטתי כיצד מובל אותו האיש אל עבר הניידת
המשוריינת ברזל. הם נסעו משם, ואני נשארתי לעמוד בין המון
האנשים שהביטו במתרחש.

לידי עמד איש בחליפת עסקים יוקרתית. מראהו היה מדוגם וחלק
להפליא. הוא הביט ברכב המשטרתי מתרחק במעין חיוך ניצחון שכזה,
ואז הביט אליי והפטיר "תודה לאל שלקחו את המשוגע הזה מפה..."
הנהנתי לעברו והמשכתי ללכת, והוא עשה את אותו הדבר. הבטתי
בדמות חליפתו מתרחקת, ובתוכי זעקתי לעברו "אם רק היית מבין...
שהוא האדם השפוי ביותר מבין כולנו..."

עשיתי את דרכי חזרה אל עבר הרכב... השמים התבהרו, רעש הגשם
פסק, ציוץ ציפורים התנגן ברחבת הקריה. עשיתי את דרכי אל הרכב
בעודי מביט לשמים, שנראו שונים מאי פעם, ותוך כדי אנחה, אמרתי
לעצמי: "לעזאזל, איפה הגשם הזה עכשיו?!"