השיר הקבוע מתנגן ברקע, במין מונוטוניות של בוקר חדש, אותה
שגרה שאת אוהבת. את קמה מהמיטה אחרי לילה נטול שינה, הכל יחסי,
הלילה אולי ישנת יותר זמן אבל בזמן האחרון את לא ישנה, את
מעבירה את הלילות במחשבות ובדמיונות שמציפים אותך על איך הכל
היה יכול להיות אחרת אם היית מישהו אחר, אם היית נראית יותר
טוב, או לפחות היית כותבת יותר טוב, או עושה משהו טוב בחיים
הקטנים שלך לעומת היקום הגדול הזה, ושוב, הכל יחסי.
את מותחת את כל שרירי הגוף שלך, שמה או לא שמה נעלי בית, הולכת
ומרוקנת את מימייך מהלילה שעבר, מורידה את המים, הולכת לאמבטיה
ומביטה על הזוועה (לפחות כך את מגדירה את זה) שמופיעה מולך,
מרימה את מברשת השיניים החדשנית, זו שאמורה למנוע ממך ללכת
לשיננית למרות שאת יודעת שאת חייבת כבר כמה חודשים טובים.
ובתנועות מעלה מטה, מעלה מטה, והשיניים נקיות.
הנה, את יכולה להתחיל את היום עכשיו.
הרדיושעון מעורר בחדר עדיין דולק ומשמיע את הדיסק שבחרת בקפידה
שיעיר אותך, משהו רועש בפול ווליום. אחרת, לא תתעוררי ותמשיכי
לעשות את עצמך ישנה. את מוזגת לכוס מפלסטיק מיץ תפוזים ומכניסה
את העיתון הביתה, מרפרפת עליו במהרה כי אחרת תאחרי שוב לעבודה.
זאת שאת לא ממש אוהבת.
את הולכת לחדר ומביטה ארוכות במראה שוב, הפעם קצת יותר ערומה,
את אומרת לעצמך שאת חייבת להוריד כמה ק"ג אחרת כל החיים תישארי
לבד. ואת שונאת את הלבד שאופף אותך. כאילו באותו הרגע הנתון את
יותר חזקה מעצמך ומבינה שהגיע הזמן להשתנות, גם לטובתך, אבל
בעיקר כדי לנצח את הלבד הזה. את מתלבשת בבגדים הזרוקים שלך
שאומרים לך שאת חייבת ללכת למסע קניות, למרות שאת יודעת שאין
דבר יותר שנוא עלייך מזה ושאין לך כסף בכלל לבזבז על בגדים.
את שופכת חצי כוס מיץ לכיור, מביטה בבית מבט אחרון ויוצאת
לדרכך לעוד יום.
זהו, היום את תשתני, את אומרת בזמן שהדלת נטרקת מאחורייך.
אותה שגרה.