אני זוכר שהוא אמר שהוא עוזב מחר, וצריך לחגוג.
ואני, אני יושב שם, מפוצץ מסמים קלים, ולא מבין איך עושים
מסיבת פרידה למישהו שבקושי מכירים...
עזבתי, ובדרך לעבודה הסתכלתי מסביב, הקשבתי, כמו שבאמת מקשיבים
כשאצלך שקט מבפנים.
הקשבתי לקולות שעושים פסי הרכבת, לפני שהם נושאים בנטל
הקרונות. הקשבתי למדרגות הנעות, וגם לבכי החלש מאחוריי.
זו הייתה היא, הילדה הזו, היפה וצהובת השער, שהרטיבה את
העיניים היפות ביותר שראיתי בחיי.
ישבתי לידה, ממש על הרצפה המזוהמת של התחנה, וציירתי לה חיוך.
היא חייכה אליי, ובאותו רגע חשבתי שאני מאוהב. לא היה דבר
שרציתי יותר מלחבק אותה, ושהדמעות שלה יתנקזו לי בשקע הכתף.
שאלתי אותה מה כל כך עצוב לה, והיא אמרה כל מיני דברים
באנגלית.
חלק הבנתי וחלק לא.
היא נתנה לי את הטלפון שלה בתחנה שבה ירדתי, והוסיפה חיוך על
הפתק.
באותו ערב היא חיכתה לי ליד הבית.
עדיין אותה חצאית קצרה ומשובצת, אותה חולצה לבנה ומכופתרת.
החלפנו חיוכים בפעם השנייה באותו יום, ונכנסנו לחדר.
אני עדיין זוכר את אותו הרגע. הרגע שבו הרגשתי אותה נוגעת בי,
זוכר את הג'ינס שהתחיל ללחוץ מרגע לרגע.
זוכר איך הפטמות הוורודות שלה הרגישו דרך החולצה הדקה הזו,
ואיך היא התנשפה לי באוזן, בזמן שבדקתי ממה עשויים התחתונים
שלה.
אבל מה שאני זוכר הכי טוב, זה על מה חשבתי בזמן שהיא שכבה
עליי, נאנקת כמו שרק מי שגילתה מה זו נשיות לפני מספר שניות,
יכולה להיאנק.
חשבתי אז - אח, איזו מסיבת פרידה מוצלחת זו הייתה.




גיא, זה בשבילך