את מביטה בו במבט מאוכזב
את רוצה שיישאר אבל הוא כבר בדרך החוצה
הוא מסתובב, נותן לך תקווה אחרונה
עיניו זועקות שתגרמי לו לחזור
את מושיטה יד כמתחננת שלא יילך
והוא פונה לכיוון הדלת, מסובב את הידית בעדינות
את מרגישה כאילו הוא מסתובב סביבך
מסובב את ראשך כפי שנהג לעשות תמיד
דמעה מנצנצת בעינייך, את לא מוכנה לזה עדיין
לא יכולה לעצור את הרגשת הריקנות שמשתלטת עלייך
את פותחת את הפה לומר כמה מילים
אבל רק אוויר נכנס ויוצא מפיך, והמילים כאילו נעלמו
הוא עוד עומד שם לא זז לשום מקום כאילו מחכה למשהו
וקולות מתחילים להישמע בתוך ראשך, את מתחילה להשתגע
זה הוא, הוא משגע אותך, את מסתכלת עליו,
אותם פני מלאך כפי שהיו כשהכרתם, אותו הגוף המושך,
רק הדיבור, כבר שכחת איך הוא נשמע
את מנסה להיזכר אבל הקולות בראשך מונעים ממך
את מרגישה שאם הוא לא ייצא מכאן עכשיו את תתחילי לצרוח
את לא יכולה עוד לראות את השפתיים האלו בלי לנשק אותן
דמעות כבר זולגות משתי עינייך הכאב הזה כבד מנשוא
ואז הן באות, שאלות האשמה, האם זה בגללך או בגללו?!
הוא עושה צעד אחרי צעד לעבר הגבול הזה שבין הבפנים לבחוץ
ואת יודעת שברגע שייצא הוא לא יחזור עוד,
ייעלם הריח המתוק שלו וייעלם הצחוק המתגלגל,
ואת בכל זאת נותנת לו ללכת...
והוא הולך משם, משאיר אותך מבולבלת מאחוריו
סוגר את הדלת בחוזקה, ואת נשארת ממוסמרת לרצפה
מביטה בו כאילו הוא עדיין שם עומד...