אתה יושב לך בחדר המתנה... וממתין.
השקט הזה (מדי פעם אפשר לשמוע שיחה נימוסית של "שלום! מה
שלומך? איך האישה והילדה?" בנימה מזוייפת, ואז שוב שקט.) שמעיק
על נשמה.
יש לכולנו משהו במשותף. כולנו מחכים.

אחד יוצא אחד ניכנס.

מישהו מרים "לאשה" ואז עוברים בחדר מבטים. זהו. זה כל האקשן.
כולם יושבים על כיסאות כחולים. כשמסתכלים יותר טוב, אפשר לראות
את ההשתקפות על הפנים. פתאום כולם כחולים. האשה בתמונה של ואן
גוך שתלוייה על הקיר- מרצדת לך מול הפרצוף. וכולם ניראים
כחולים.

אחד יוצא אחד ניכנס.

צלצול פלאפון. כשהכל כל-כך שקט, הצילצול נורא חזק. כולם קופצים
מבהלה בכיסאות, ואז משפילים את עייניהם לרצפה. עידן
הטכנולוגיה.

אחד יוצא אחד ניכנס.

ניכנסת אישה גדולה בשמלה פירחונית שמחזיקה ילדה שמחזיקה בובה.
האשה מתיישבת (ותופסת שני כיסאות), הילדה מתיישבת לידה, ולידה
מתיישבת הבובה.

אחד יוצא אחד נכנס.

אתה עדיין מחכה. מה שהיה פעם חמש דקות, עכשיו כבר חצי שעה. בטח
תאחר גם לפגישה שיש לך אחר-כך.
האנשים מתחלפים במקומות, כאילו הם משחקים (כאן- לאור יום!!)
כיסאות מוזיקאלים. כולם שוב מביטים לרצפה.

אחד יוצא אחד ניכנס.

אבא מספר לבן שלו, על עולם רחוק ודימיוני ששם כולם מאד מאד
אוהבים זריקות. שם אתה קם בבוקר, וישר הולך לקבל זריקה-  כמו
השוקו שאמא כל בוקר מביאה לו למיטה.

ואז תורך.