מביטה במראה ולא מזהה את הדמות שמשתקפת אלייך. מחייכת. חיוך
מזויף.
מאחוריו אפילו את לא יודעת מה מסתתר, אולי אף פעם לא תדעי.
מתגעגעת לימים שהיית ילדה קטנה, קצת טיפשה. תמימה.
מתגעגעת אלייך, לשיחות, לדמעות, ליכולת לבכות.
לוקחת את הסכין, משחררת את עצמך מהכאב, נותנת לעיניים להיסגר,
פוחדת להתעורר שוב למציאות שלך.
מנסה להירדם ולשכוח מהמחנק שממלא את הריקנות שבתוכך, את
הריקנות שהוא השאיר כשהוא הוא עזב, את הריקנות שהוא מילא פעם
כשהוא היה מאוהב.
המוזיקה מתנגנת, לא נותנת לך לשכוח, לא נותנת לך לברוח, כל
מילה נחרטת עמוק, כל מילה מחזירה אותך לאחור.
את שונאת להתעורר, להעמיד פני חיה כשהנשמה כבר דעכה וכשאת כבר
לא מסוגלת להביט קדימה.
כל מה ששפכת באוזניו עכשיו עף ברוח, רק חיבוק בזיכרון נשאר לך,
רק חיבוק שמחזיק אותך בחיים.
הוא ראה אותך שמחה, הוא ראה אותך בוכה, הוא ראה אותך
נופלת ולא החזיק לך את היד.
נעמדת מולו ערומה בנפש וגוף, ללא מסכות, ללא שקרים, כבר לא
היית צריכה להעמיד פנים. זאת הרגשה מדהימה, הרגשה שלא תרגישי
שוב בחיים.