את זוכרת, כשהיינו קטנים, היינו יושבים על הנדנדה ומסובבים
אותה עוד ועוד ועוד עד שקצות האצבעות בקושי נוגעות ברצפה, את
חלקיק השניה הזה שמרימים את הרגליים ויש מן איזון טבעי באויר
כשהנדנדה מתלבטת אם להסתובב ימינה או שמאלה. ואז, מתחיל להפרם
מעלינו סבך החוטים של הנדנדה והסיבוב הופך פראי מרגע לרגע -
הרגליים פשוקות החוצה והמבט מנסה להאחז בתמונה היציבה של הנעל
או של הגרב. התחושה הזו, מערבולת של צבעים מטושטשים סוגרת על
הכל ורק המבט מנסה להשאר יציב כדי לא ליפול, המחשבה על כמה זה
מסעיר, אך הבטן רוצה כבר שהכל יירגע.
ככה את גורמת לי להרגיש.
נכנסתי למערבולת הזו כבר לפני יותר מדי זמן ומשום מה הנדנדה
שלי לא מפסיקה להסתובב והתחושה המסעירה בבטן הופכת לבחילה
שמתגברת מיום ליום. ואני תוהה כמה גבוה התרוממתי לפני שהתחילה
הנסיקה כלפי מטה וכמה אני עוד רחוקה מהקרקע היציבה. ניסיתי
לשמור על המבט יציב אך את החזרת לי מבט מתריס ונבזי כאילו לא
אכפת לך מכלום.
בטח גם מנדנדות את סולדת.
בפעם הבאה אני הולכת לשחק בארגז חול.