כל-כך הרבה קורה במדינה הקטנה שלנו. כל-כך הרבה דברים גורמים
לך לחשוב לפעמים האם אתה רוצה להמשיך לחיות בה? האם המאמץ שווה
את הסיכון? נורא קל לאבד את עצמך בתוך חי היום יום הלא כל-כך
פשוטים שלנו.
אבל אתמול, התחברתי לארצנו הקטנטונת מחדש. לא עקב שום מאורע,
פשוט - אני אינדבידואלית עם עצמי.

יצאתי לטיול לירושליים ולמיני ישראל עם העבודה.

במיני ישראל - אני, בתור חובבת אומנות מושבעת על כל סוגיה
וענפיה, הסתובבתי במתחם בפה פעור. כל-כך הרבה מקומות יפים יש
לנו, שעל חלקם אפילו לא ידעתי. עברנו בדיוק 3 דגמים עד שלא
יכולתי להתאפק יותר והוצאתי את המצלמה. תוך שעה כל מיני ישראל
כבר היתה מתועדת אצלי. הפליא אותי יופיים של המבנים, הכמות של
המבנים. כל-כך הרבה מחשבה הושקעה במקום. כך-כך הרבה יופי...
תענוג!

כשטיילנו בשכונת הנחלאות בירושליים, פתאום נחתה עלי שלווה. הכל
היה כל-כך שונה. כל-כך שקט. היה משהו נורא דתי (משום מה...)
באווירה שם. משהו אפילו - קסום. דווקא הפשטות והעתיקות של
המבנים גרה לי להתאהב.
נכנסנו לבית כנסת שהיה כל-כך יפה... הסתובבתי שם כמו ילדה
קטנה. מביטה על הכל בפליאה... מצחיק.
החוויה הדתית הזאת שהחיים החילוניים שלי ממש לא רגילים אליה...
זה היה שונה.

וזה עוד לפני שהגענו לכותל...

כל-כך הרבה זמן לא הרגשתי נחת שכזה. כל-כך הרבה זמן לא זכיתי
להעביר יום מבלי לחשוב על כל הבעיות שיש. והנה אני, בבירתנו
הקדושה ואין בי לפתע טיפת פחד או טיפת עצב. אני מלאה ברוגע וכל
בעיותי נראות ממש קלושות והחשוב מכל - פתירות.

ואז אכן הגענו לכותל.
יש משהו בכותל שהופך אותו למעין היכל התקווה במובן האישי
כמובן, מעבר למשמעותו הלאומית. אתה הולך לכותל, מתפלל, שם פתק
וסבור ש-זהו! כל צרותיך נפתרו. עם הנחת הפתק הזה - תגיע
הגאולה.
נורא שמחתי לחזור לשם אחרי שלא הייתי בו הרבה שנים.
והנה אני מגיעה - ואני כבר אדם אחר. סיימתי בית ספר, סיימתי
צבא.
כמו שאומר השיר:
"לא כל-כך יפה, ולא בת 16
אבל יודעת משהו על העולם הזה"
ופתאום - הכל מקבל משמעות הרבה יותר גדולה. אני מקשיבה
למדריכים, שואלת שאלות, ומרגישה טוב!
חושבת על מה לבקש בכותל, ואז היא אמרה את זה:
"ה' תן לי ילד. אני צריכה לשלוח לו את זה בפקס".
בחורה שעובדת איתי - נשואה כבר הרבה שנים ועדיין לא מצליחה
להיכנס להריון.
היא לרוב מדברת על זה בהומור, כמו גם הפעם.
"אומרים לי - "בקרוב אצלך בן זכר". אז אני אומרת להם: "ראית
פעם בן נקבה?"".
אבל הפעם, ההומור הזה נשמע כמו הדבר האמיתי ביותר שיכלה
להגיד.
מישהי שנגזל ממנה הדבר הכי בסיסי, שאצלנו אף נראה כל-כך טבעי
ובלתי נפרד מחיינו: להביא ילדים לעולם.
מי אני שאתלונן על חיי?

והנה אנחנו במערות הכותל. עומדים במקומה של אבן השתיה.
זה זמננו להתפלל במקום הכי קרוב לקודש הקודשים. אנחנו מתפללים
ושמים פתקים.
אני מסתכלת סביבי ומגלה שמה שמשתף בינינו עכשיו מלבד השקט - הן
הדמעות.
לכל אחד יש סיפור משל עצמו. לכל אחד יש בעיות משל עצמו. אבל שם
זה כבר לא היה חשוב. שם - ביחד, בדמעות של עצב מהולות בתקווה,
הרגשתי שמחה וכבוד להיות חלק מכל זה.