"לא, אני לא בוכה,
זה רק חלון זכוכית עליו טיפות עומדות.
לא, אני לא נבהלת
זו רק שעה לא כל-כך נוחה"

לא יחסתי לשיר הזה משמעות כה רצינית עד שהיא אמרה לי שזה השיר
שמושמע אצלה בכל נסיעה לטיפול הכימותרפי ובחזרה. ואז פתאום -
הבנתי את המשמעות שלו.
והיום 11 חודשים עבריים אחרי, עמדתי בבית העלמין הצבאי עם כל
המשפחה והחברים הקרובים ונזכרתי מחדש כמה היא חסרה. לא רק לי -
לכולם!

כל-כך קיוויתי שזה לא יגמר כך. כל-כך קיוויתי שלה זה לא יקרה.
שהיא תמשיך ללכת לצבא הכל-כך אהוב עליה ותסיים אותו סוף-סוף,
שהיא תפגוש את הגבר המושלם שלה. שתתחתן ותביא ילדים לעולם.
אפילו הייתי מוכנה שזה יהיה האקס שלה (הלא כל-כך אהוב עלי).
אני חושבת שבאיזשהו מקום אני עדיין מקווה. מקווה לראות אותה
שוב, לצאת איתה שוב, לשמוע אותה שרה בקריוקי בבארקה. אלוהים
איך שהיא שרה...
אני עדיין מקווה שוב סתם לשבת אצלה בבית ולקשקש. אאח, כמה
שאהבתי לקשקש איתה.
אני - חובבת בנים מושבעת שבכל מקום ואירוע תמצא את ה"מישהו
החמוד", העדפתי יותר מכל דבר בעולם לשבת עם מלי בביתה ולא
לעשות כלום. רק לדבר. מי היה מאמין?

והנה, כמעט שנה ואני עדיין יכולה להרגיש את עצמי בתוך אותו
ה-16.10.04 הארור. הכל עדיין יכול להיות כל-כך מוחשי. אני
עדיין שומעת את הצלצול מהידיד שלי שאומר: "שמעת מה קרה?". אני
עדיין זוכרת את הרגשת הפחד ההיא מללכת לישון. אני עדיין זוכרת
את ההלם, את השלט בביקור שלי בפיקוד דרום המודיע על פטירתה.
אפילו את הפעם הראשונה שבאמת שמחתי מאז אותו יום.

כל-כך הרבה נגזל ממנה בגלל המחלה. וכל-כך הרבה עוד יותר היא
הצליחה להשיג למרות זאת.
מלינ'קה ללא ספק השיגה ב-20 שנות חיים יותר משרבים משיגים
ב-40.
היא נגעה בכל מי שפגשה בדרך.

רק אחרי שנפטרה הבנתי את הבית של השיר - השיר שלה:
"כשהגשם יורד, העלים מצהיבים
הרחובות חוגגים דליחות מחודשת
אני יודעת שיש בזה טעם
למרות המחשבה שאין בזה דבר"

והיום חשבתי לעצמי: אם היא היתה יודעת איך כל זה יגמר, האם היא
עדיין היתה מאמינה שיש בזה טעם? שזה שווה את המאבק? אני מאוד
מקווה שכן - כי היא גרמה לי להאמין.