איך זה שדווקא כשאתה צריך הכי הרבה תשומת לב כולם מתעלמים ממך
חשב יואב כשישב בחדרו, מקשיב לthrough the eyes of ruby של
הסמשינג פאמפקינז בפול ווליום, בעוד הוא מזמזם את bodies.
"love is suicide..." הוא זמזם. משום מה הוא ידע שהמשפט הזה
נכון. זה לא שהוא איי פעם באמת אהב, או נאהב עד כמה שהוא ידע,
אך משום מה המשפט הזה היה נראה כמו קרן של הגיון בערפל של
בלגאן בראשו. הנה, מחר הוא בן 16, והדבר היחידי שעובר לו בראש
הוא-למה אני? למען האמת, זה לא היה הדבר היחידי. היה גם את
הכתם המוזר בפינת החדר, שמשום מה הזכיר לו את העין השמאלית של
ברווזן מקרטע. מה שעצבן אותו היה שהוא לא מצא הגיון באף אחת
מהמחשבות האלה. הוא לא היה כזה מסכן. כשחושבים על זה, היו לו
חיים דיי בסדר... אבל זה לא שינה את התסכול הרב שאפף אותו. הוא
רצה לעוף. סתם כך, בלי סיבה, פשוט לעוף. בלי כנפיים. כמו
הסופר-גיבורים האלה.
הוא הגביר את המוזיקה עוד פעם, בתקווה שמישו יבוא להגיד לו
להנמיך. הוא היה צריך לצעוק על מישו, להוציא את הכעס, וזאת
נראתה כמו אחלה של סיבה לעשות את זה בדיוק.

יערה התעוררה. היא התכלה בשעון. 16:47. היא הסתכלה בחוץ. היה
חושך. זה שיגע אותה. היא פשוט לא הצליחה להתרגל לשעון חורף
המזוין הזה. מחר היא בת 16. Sweat sixteen. היא שמחה כל פעם
שהיא חשבה על זה. היא כמה מהמיטה, צחצחה שיניים, והדליקה
סיגריה. היא תמיד שנאה את המנהג הזה- עישון. הוא נראה לה כדבר
מטומטם כזה שאנשים עושים כדי להראות עד כמה הם בוגרים, כשבעצם
הם מראים עד כמה הם לא. פתאום היא הבינה מה היא עושה. "מתי
לעזאזל התחלתי לעשן?" היא לחשה לעצמה. היא רצתה לזרוק את
הסיגריה, אך כמה דקות לאחר מכן הדליקה עוד אחת בטענה שזה לא
ממש משנה. אם היה לה כאב ראש, היא הייתה יכולה להסביר את זה
בזה שהיא השתכרה אתמול, אבל היא הרגישה נפלא. היא הדליקה את
המערכת, והתלבשה לצלילי כנסיית השכל.

יואב הסתכל בשעון. 18:29. הוא החליט לצאת. לא מזמן הם עברו
דירה, והוא עדיין לא הכיר פה אף אחד, שלא לדבר על זה שלא משנה
לאן הוא הלך, הוא פשוט לא הצליח להבין איך אפשר לבנות מקום כל
כך לא הגיוני מבחינה גיאוגרפית, ולא עברה דקה והוא כבר הלך
לאיבוד. הוא השלים עם המצב, והחליט שאם כבר לאיבוד, אז עד
הסוף, והמשיך ללכת.

יערה יצאה מהבית. היא פשוט הייתה צריכה לנשום, ובלי לשים לב
היא התחילה לדלג, תוהה כמה מטומטם אפשר להיות כשעברה ברחובות
הלא סימטרים של הישוב. היא נולדה פה, כך שאחרי ארבע-עשרה שנה
בערך היא הצליחה לא ללכת לאיבוד כל פעם מחדש. כמעט כל פעם.

כמו שהיה ניתן לצפות, הם נפגשו.
-"היי" היא אמרה
-"יש לך אש?"
-"לא" הוא ענה במעין אדישות של תעזבי-אותי-בשקט
-"אז איך זה שאתה מדליק אותי?!"
היא אמרה והתחילה לצחוק. גם הוא התחיל לצחוק.
-"אז את לא מעשנת?"
-"מאתמול כן"
-"מה קרה?"
-"אני לא בטוחה. אני יערה"
-"יואב"
-"אתה חדש פה?"
-"לא רואים?"
-"אולי. אני גרה פה כבר 16 שנה כמעט ועדיין לא מכירה אף אחד.
 זה נראה כמו דרך טובה להתחיל שיחה".
הם המשיכו ככה במשך שעה בערך, כשיערה נזכרה שהיא הייתה בדרך
לאנשהו. היא לא הייתה בטוחה לאן, אבל היא החליטה שעדיף שתתחיל
ללכת לכיוון כלשהו, כי משום מה,  משהו בדרך שבה בנו את המקום
הזה, כמה שהיה מוזר, דאגה שלא משנה לאן תלך, תמיד תגיע לאיפה
שאתה צריך להגיע, אבל רק בתנאי שלא התכוונת להגיע אליו. ככה
השניים נפגשו, וככה הם נפרדו.
-"איפה אתה גר?"
-"האורנים 17"
-"זה פה מעבר לפינה. תיקח שמאלה. אי אפשר לפספס"
הוא היה בטוח שכבר ניסה את הדרך הזאת.
-"את בטוחה?"
-"די. אי אפשר להיות בטוח ב100% במקום הזה. פשוט תחליט שאתה  
 רוצה להגיע לאנשהו, ותקבע דרך. זה כמעט תמיד עובד"
-"טוב. ביי"
-"ביי"

יואב באמת הגיע הביתה, ויערה גילתה גן משחקים מוסתר בתוך עץ
טרופי ענק, מהסוג שיש בסרטים על יערות הגשם. היא החליטה לקרוא
לו גן העורבים.

לא שהיו שם עורבים איי פעם.  

למחרת בבוקר יערה התקשרה אל יואב ואמרה לו לפגוש אותה בגן
העורבים. הוא חשב ששווה לנסות את השטיה הזאת שהיא דיברה עליה,
ובפעם הראשונה מאז שהוא עבר, הוא הגיע בדיוק לאן שהוא תכנן
להגיע.
כנכנס לתוך הסבך, הוא מצא את יערה יושבת על מפה משובצת כזאת.
מהסוג שתמיד עושים עליו פיקניק בסרטים.
 -  "יש לי יומולדת היום אז רציתי לעשות פיקניק"
- "וואלה? גם לי יש היום"
- "זה בטח בכוכבים"
- "לכי תדעי. כבר ראיתי דברים מוזרים יותר. כשחושבים על זה,
אני גר באחד כזה"
- "אני יכולה לראות את זה..."

הם צחקו להם ביחד, ואז, במעין טבעיות שכזו הם התחילו להתנשק.

הם שכבו מכורבלים אחד עם השני על הדשא מתחת לעץ הגדול. יערה
ישנה, יואב השעין את ראשו מעל כתפה וחשב על התפתחות חייו. רק
שלשום הוא היה בטוח שחייו לא יוכלו להיות טובים, והנה הוא
היום, מכורבל על הדשא הרטוב עם יערה, שהיא מצד אחד כל מה שהוא,
ומצד שני כל מה שהוא לא. היא הייתה מושלמת. הוא הרגיש אותה
נושמת, שמע את פעימות ליבה, הריח את שערה, ולבסוף טעם את עורה
כשנישק לה קלות על צווארה.
פתאום, הוא שמע קול מוזר, קריאה שכזו. לקח לו כמה רגעים ואז
הוא הבין. זו הייתה קריאת עורב. הוא הרים את ראשו כלפי מעלה.
העורב השחור ישב על אחד מהענפים, אך ניתן היה לראות רק את
צלליתו, אשר הייתה מול השמש השוקעת.
לפתע העורב נסק כלפי מטה, ויואב היה יכול לראות את צבעו- לבן
טהור, עם גוונה הכתמתם של השלג. העורב נחת על משהו לא מזוהה
בתוך אחד הצללים שנוצרו תחת ענפי העץ. "זה המקום שלי אתה
יודע..." לחש הקול. צמרמורת עברה בו, אך מצד שני היה משהו מוכר
בקול, משהו מרגיע. לפתע יצאה הדמות מן הצללים ומולו עמד איש
קטן וצנום, ועל כתפו ישב העורב. פניו היו מקומטות, אך משהו
בתווי פניו היה מרגיע, מזמין. הוא התקרב אליהם, יואב נרתע
בתחילה, אך לאחר כמה רגעים פשוט התיישב והביט באיש. יערה שחררה
אנחה/פיהוק, והסתובבה לכיוונו של יואב בחיוך עייף, אך התעוררה
בבהלה לברכת הבוקר טוב החרישית של האיש הזקן. "מה, מי אתה?"
- "זה באמת משנה?"
- "די כן, אתה יודע, מתפרץ אל חיי אנשים סתם כך..." לחשה
יערה, עדיין לא ערה לגמרי.
- "או אולי אלה אתם שפרצתם לחיי שלי, חשבת על זה?" אמר האיש
בנימה רגועה.
- "למה אתה מתכוון?" שאל יואב.
- "נו באת, אל תגידו לי שאין לכם שום מושג... אחרי הכל הגעתם
הנה, זה סימן שריצתם בכך ומכאן שאתם ידעתם על קיומו לפני
כן..."
- "לא נכון"  היא התגוננה "פשוט הגעתי הנה, לא ביקשתי שזה
יקרה, זה פשוט קרה..."
העורב קיפץ מכתפו של האיש אשר ישב כעת על אחד השורשים, וליקט
משאריות הפיקניק.
- "אתם באמת לא יודעים מי אני?" שאל האיש, כאילו היה זה מוזר
שלא הכירו אותו, למרות שמעולם לא פגשוהו.
- "לא... אנחנו אמורים להכיר אותך?" שאל יואב, אשר לפתע הרגיש
כאילו הוא צריך להרגיש רע שאין הוא יודע מיהו הזר הזקן.
- "החינוך של היום... טוב, אם אתם באמת רוצים לדעת, ולמען
האמת, גם אם אינכם משתוקקים לכך, אני הקמתי את המקום הזה"
- "איזה? הגן?" שאלה יערה.
- "לא, את כל המקום הזה. זה היה הרעיון שלי, מקום בו אנשים
יגיעו לאן שהם באמת רוצים להגיע, ואליו יגיעו אנשים שבאמת
יוכלו לחיות במקום שכזה. לקח לנו כמה עשרות שנים רק לבנות בסיס
מידע גדול מספיק, שלא לדבר על טכנולוגיה שבאמת תביא אתכם
להרגשה כזאת של מציאות..."
- "אל תנסה אפילו להגיד שאנחנו כמו בסרט ההוא- המטריקס,
שכולנו מחוברים לאיזה מחשב גדול וחיים באשליה אחת גדולה" אמר
יואב בפקפוק כועס, מעורב באי ביטחון באמיתות המצב שבו הוא נמצא
כעת.
- "ממש לא. זה יותר כמו הקרנה של לבכם. ניסינו ליצור מקום בו
בני אדם ירגישו את שהם מרגישים באמת, מקום בו יראו את אשר הם
מרגישים, ולא באשליה היומיומית בה חיים רוב בני האדם, שנוצרת
מכך שהם מנסים לא להראות את שהם מרגישים, כאילו זה יביך
אותם. אתם בעצם חיים את שאתם רוצים לחיות, פוגשים את האנשים
שלבכם רוצה לפגוש, ובכך חיים את חייהם ללא שאלות מה היה קורה
אם... תראה לדוגמא אותך ואת הנערה היפה פה. כרגע, שניכם
מרגישים שלמים, אך לפני כן הרגשת מדוכא בעוד היא הייתה בשמיים
מרוב אושר. כעת שניכם מרגישים מעין שילוב של הרגשות, מעין
איזון שבו אינכם באקסטזה, אך גם לא דכאוניים, אתם חיים את
עצמכם כמו שאתם, בלי רגשות באמצע. בקשר למחשב הענק, הוא כן
קיים"
- "אני עדיין לא מבינה לגמרי למה אתה מתכוון" לחשה יערה.
- "את בעצם חייה את מה שאת רוצה לחיות. אם את רוצה לעשות
משהו, את עושה אותו. אין לך את ההתלבטות או המחשבה על תוצאות.
קחי אותך לדוגמה. לפני כמה ימים תהית אם להתחיל לעשן, ובוקר
לאחר מכן, כבר עישנת. לא התייסרת על בעד ונגד, פשוט עשית זאת.
או קחו לדוגמה את הגן הזה. הוא בעצם בדיוק מה שהייתם צריכים.
הוא בדיוק מה שעזר לכם להתגבר של מחסומים, ולהיות מה שאתם
רוצים להיות עם מי שאתם רוצים להיות"

יואב נשען על העץ, שקוע במחשבותיו. משהו בזה הפריע לו. משהו
פתאום היה חסר שוב. הוא הרגיש כאילו כל התפיסה שלו בקשר לחייו
השתנתה. הוא לא הסכים להאמין שהימים הכי טובים בחייו היו בעצם
תוצר של מעכת מתוחכמת של אלגוריתמים אשר חוברו למערכת העצבים
שלו, וניתחה את מחשבותיו, כדי שירגיש את מה שהוא רוצה
להרגיש, ולא את מה שהוא באמת הרגיש. פתאום, כל מה שהוא רצה,
היה למות. הוא נפל פתאום, החל לפרפר על הדשא הלח. הוא הרגיש את
רטיבותו, הריח את האדמה, טעם את הריר אשר הצטבר בפיו, ושמע
לחישה חדה אשר השתלטה על כל שאר הצלילים. הוא לא ראה כלום
יותר.

יואב התעורר בחדר לבן וקטן. אור חזק בקע מדלת שרק נפתחה.
- "אנחנו מזהירים אותו בקשר לזה" אמר קול מבעד לדלת. "אתה
מבין, יש סיבה למה לא שמעת על המערכת הזו שבה חייתה. נראה
שהמוח האנושי לא מסכים לקבל אשליה ברגע שהוא מבחין בה, והוא
פשוט מבטל אותה"
- "אז יצאתי מהמערכת?"
- "יצאת ונכנסת לאחרת. זאת מערכת בלימה, כדי שלא לכפות את
ההלם על הגוף. כשתעבור דרך הדלת, תעבור למציאות. הההה... אנחנו
תמיד אומרים לו לא לעשות את זה, אך הזקן הסנילי אוהב להיכנס
למערכת, ולדבר עם האורחים במלון האוטופי שלו. הוא גם בנה לו
דמות אשר מקרינה לאנשים רוגע, במקום הרתיעה שהוא מקבל למראהו
מרוב האנשים"
יואב יצא דרך הדלת, וחיי שם מאז. חיים אמיתיים. לא מזויפים.
בהם הוא צריך להסתיר את רגשותיו כדי שלא לפגוע בעצמו. הוא היה
צריך להגיד דברים שהוא לא התכוון אליהם, כדי לא לפגוע באחרים.
לפעמים, הוא חשב מה היה קורה אם הזקן לא היה מגיע אליו, ויותר
מזה, הוא התגעגעה ליערה. הוא לא אהב מאז, ולפי הבנתו לא אהב
מעולם, שכן האהבה לא הייתה במציאות. הוא חזר מדי פעם כדי לחפש
אותה, אך הכניסה חזרה הייתה אסורה, ונאמר לו שכדי לא לגרום לה
להלם שבו אהובה מת, היא מעולם לא ידעה זאת, ואשליה בדמותו
הוכנסה למערכת בכדי לא לשבור את האיזון. הוא התגעגע להכול.





לפעמים.