גליה ברון / אחת-עשרה בבוקר |
אני מדדה
אל עבר האור הלבן
עיני סוגרות עליי
ואני מושיטה את ידי
לעברו
בקול של קומקום
הוא חורק
הלבן הזה אוכל אותי
מתפשט לכל פינה
שפשפי עליי
סודה לשתייה...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|