ציפורים מצייצות, השמש זורחת, ורוח מנשבת על פניי. לא, רגע, זה
בכלל לא ככה, אף פעם גם לא היה בעצם. ננסה את זה במקום - גשם
זלעפות יורד עליי, מרטיב לי את כל הבגדים, עננים שחורים מרחפים
סביבי, אני רועדת מקור ואין אף אחד לידי ברחוב. אבל שוב אני
מגזימה, גם זה לא קורה לי. מה עם זה - אני רצה ברחוב ארוך וצר,
לא מביטה לאחור, מולי צלליות שחורות בלילה חשוך, אימתניות
לאורם של פנסי הרחוב הפזורים כעצים מוכי שלכת בשדרה עזובה.
חתול שחור מרוט חוצה את דרכי, ואני נעצרת, מביטה שוב לפנים
ורואה שהדרך חסומה. אני מסתובבת לאחור ו- שנייה, גם זה לא כל
כך טוב, זה לא מה שהתכוונתי, החיים שלי עדיין לא הגיעו לדרגת
סרט אימה סוג ז'.
'אז מה בעצם את מנסה להגיד?' הוא תמיד שואל אותי, מבטו פונה
מעלה וביד אחת מלטף את הזקן שהיה לו.
'לא יודעת...' אני נאנחת וקמה מהספה, 'אולי... אולי שהמצב לא
טוב, או שהוא רק נראה ככה.' אני מסתכלת עליו והוא עדיין בשלו,
ואני ממשיכה 'או שהמציאות היא לא תמיד האפשרות הכי טובה, כי
תמיד יש משהו שמפריע שם, לכולנו, ואתה לא יודע למה לצפות, ואתה
לא בטוח בשום דבר יותר, כי זה לא כמו כשהיית ילד והכול היה
פשוט, ואתה מחכה למשהו שאף פעם לא מגיע, ואתה לא מפסיק לתכנן,
ובא לך לפעמים ככה סתם לצעוק, או לבכות, או לצחוק, או משהו,
ואתה תמיד חושב, לא חשוב על מה, ולא מצליח לנוח, ואתה לבד כל
הזמן, ומרגיש שאתה חי אבל לא בטוח שאתה באמת קיים, ואתה-'
'אוו... חכי רגע, מה את רצה? כל זה בתחילתו של סיפור?' היד שלו
מתנופפת מעלה והוא מחייך, 'תשמרי קצת לעלילה עצמה, פירור פה
פירור שם, את יודעת, כמו עמי ותמי...'
אני מסתכלת עליו ושותקת, חיוך מרוח על פניו, והיד חוזרת למקומה
הטבעי.
'החיים זה לא לכל אחד, את יודעת, זה עסק רציני', הוא מניד
בראשו, ומסתכל עליי.
'אז מה אתה אומר בעצם, שאני צריכה לסיים את הכל כבר עכשיו?'
אני מסתובבת, הוא לצדי והחלון מולי, קצת חשוך ודמותי משתקפת
אליי.
'תראי,' הוא אומר בקול הסמכותי הזה שלו, שרידים מאותם ימים
שהיה שולח חיילים לטיפול מיידי, 'כולנו צריכים לעשות את
ההחלטות שלנו, זה הכל עניין של בחירה, להמשיך או שלא', הוא
לוקח נשימה ונשען לאחור.
'אנחנו מדברים על הסיפור או עליי?'
הוא מחייך.
'תגידי לי את.'
'אם הייתי יודעת לא הייתי כאן, לא?' אני אומרת ומסתכלת אליו.
'אוה...' הוא זז, ומשלב ידיים, 'את לא באמת צריכה אותי, ובטח
לא בשביל לענות על שאלה כזו.'
'אני לא יודעת לגבי זה, אני רק יכולה להגיד לך שאני מחכה ליום
הזה כל שבוע, ככה אני יכולה לכתוב על דברים במקום לכאוב אותם
כל פעם מחדש.'
'את מתכוונת, לכתוב על החיים במקום לחיות אותם, לא?' הוא
יורה.
אנחנו מסתכלים זה על זו, ואני מרגישה שמשהו בי נעצר. מיתר קטן
בפנים שהתרופף אט אט נבקע לפתע, ואני נותרת חסרת מילים.
הוא קם ומניח יד על הכתף שלי. השפתיים שלו צמודות לאוזן שלי
והוא לוחש, 'את יודעת,quiet desperation זו לא מחלה, אפילו שיש
לזה שם', הוא מעביר את היד שלו על הלחי שלי, ועוצר בסנטר, 'אם
את לא יכולה לשנות את זה אל תילחמי, קבלי את זה והפיקי את
המרב'.
שתיקה. אני שומעת את צפירות המכוניות שבחוץ, ואותו עומד לידי.
אני מקווה שיהיה פתאום איזה טלפון, או דפיקה בדלת, ואין לי
מושג מה אני צריכה לעשות.
אני קמה, ומרימה את התיק שלי מהרצפה.
'לאן את הולכת?' הוא נראה מופתע.
'השעה שלנו תכף נגמרת...'
'זה לא הזמן לספור דקות', הוא עונה, 'את נשארת כאן עד שאנחנו
מגיעים לשורש של הבעיה שלך.'
'ואם אין שורש?' אני שומטת את התיק, 'ואם הבעיות שלי פזורות
להן בכל פינה ופינה בחיי, אם הן התפשטו כבר במידה כזו שאין
יותר מה לעשות?'
'תמיד יש מה לעשות, יקרה שלי... תמיד. ספרי לי מה את מרגישה
עכשיו, ספרי לי מה הכי מכאיב, תגידי לי-'
אני לא נותנת לו לסיים. 'הקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים, אני
מרגישה שכולם סביבי רצים ורק אני נותרת במקום, לא זזה, או לא
יכולה לזוז. מרגישה שלשאר העולם יש סוד שאני לא מצליחה לפצח.
אני קמה מדי יום ומרגישה שיש בי משהו בפנים שלא צריך להיות שם,
חור או אבן, משהו שממאן להתמלא וגם לא מצליח להיפלט. אני
מרגישה זקנה בגיל 25, ומסתכלת על כולם ורואה רק חיוכים. אני
כבר לא מזהה את עצמי במראה, כשאני מדברת עם אחרים, כשאנשים
מדברים עליי. התפשרתי על כל כך הרבה דברים, עד שבסוף יצא שבעצם
ויתרתי על עצמי.'
אני עוצמת עיניים ונצמדת לחלון, מרגישה את המגע הקר של
הזכוכית. הוא מתקרב אליי ושם את ידו על ראשי.
'אסור לך להיכנע. את חייבת להאמין שיהיה יותר טוב. את חייבת
להאמין באהבה.'
'אבא-', אני מתבלבלת. 'אהבה...' איזו קלישאה, בחיי, אני לא
מאמינה שהוא אמר את זה. 'אני רק רוצה לחזור הביתה, לצעוק 'מותק
הגעתי', אתה יודע, ופשוט לשמוע קול שעונה בחזרה.'
הוא מדליק סיגריה ונותן לי אחת.
'אתה יודע שהפסקתי...'
'לא נורא, תפסיקי עוד פעם אחרי זאת.'
אני לוקחת ממנו אותה, מסתכלת על העשן שמיתמר ממנה, מסתלסל
ובוהק באור הנורה הקטנה בחדר.
'ומה יקרה אחרי שהיא תיכבה?' אני פולטת.
'אחר כך את פשוט חוזרת לנקודת ההתחלה שוב.'
אני נאנחת ונשענת לאחור. הסיגריה ביד והוא מולי, פולט עשן.
חושך בחוץ וכבר אין כמעט אנשים. סירנה מייללת לה אי שם, נבלעת
בין נביחות חבורת כלבי רחוב שרצה לה על המדרכה בינות לפחי
האשפה. החלון סגור אך אני יכולה להרגיש את מגע הרוח הלילית
מלטפת את עורפי. זו השעה ללכת הביתה, לכל אלו שיש להם לאן
לחזור. הזמן להרהורים הגיע, למחשבות על היום שהיה ולא יחזור
עוד, על הזדמנויות שחמקו ועל צירופי מקרים שהגיחו מאי שם. אני
מרגישה את כל גופי רפוי, והיד נשמטת, הראש מוטה לאחור, נוטה
קצת לצד, ואני עוצמת עיניים.