יולי,
החיים מול יואב, מול האהבה הזו, מול היאוש התהומי הזה וההכרה
שמכה בי שהנה הוא בחר לו אישה אחרת, לא אותי, משגע אותי.
המחשבות על איך הוא נוגע בה כל לילה, כל יום, מביט בעיניה ולא
בעיניי. למה לא אני?
צוללת שוב לדיכאונות, התקפי חרדה, מפחדת להיות לבד, לבד בלי
יואב.
שאולי אמר שאני צריכה להגביר את מינון הכדורים לשלוש פעמים
ביום והוא דאג שאחזור לפרוזאק, שאהיה מאושרת. הייתי מתה. להיות
מאושרת.
את רחוקה לי, גם כשכולם לידי אני לבד. איך הגעתי למצב הזה
שוב?
הוא לא מתקשר ולא מתקרב אלי, לא שולח הודעות.
ראיתי אותו ברחוב לפני יומיים ובמבט שלו ראיתי רחמים, הוא נראה
עצוב ומרוחק. המבט שלי וודאי היה ריק וחלול מכדורי הרגעה,
חייכתי חיוך עצוב והלכתי בשקט הביתה, לבכי הקבוע שלי. מתפרקת.
מאז אני בבית, נחה.
כשאני כבר נרדמת, החלומות שורטים אותי, בועטים בי, סיוטים. לא
זוכרת כלום מהחלום, רק שנלחמתי, שהיה לי רע גם שם.
אני קמה עם התקף חרדה כל בוקר ועד הכדור הבא מתנדנדת בין הרצון
לחיות לבין הפחד למות.
כואב לי כל הגוף, קשה לנשום, הזמן עומד קפוא והלילות איבדו
מקסמם עכשיו כשאני כמעט לא ישנה.
כדורי ההרגעה האלה עושים אותי מנומנמת, הרגליים שלי חלשות ואני
לא מפוקסת, נמאס לי. הכדורים האלה מצילים אותי אבל מטילים צל
ענק על התודעה שלי, משותקת. אפופה מחשבות.
יולי, למה יואב בורח ממני? איפה כל האהבה?
אני