בבוקר קמתי באי רצון
אולי מפני שכבר מזמן, התייאשתי מהעולם
התלבשתי והלכתי לביה"ס
שם היה הכל רגיל, שגרתי
רק אצלי הכל שונה, מוזר
אצל כולם הזמן עובר, ממשיך
הזמן עצר מלכת אצלי, הכל מסתובב
הראש, הגוף אני נמצאת בתוך סופה

כבר הרבה יותר מפעם
אני חשבתי לעזוב
עליתי על אוטובוס ישן, התחלתי לנסוע
נעלמתי, ברחתי, לא יכולתי להשאר כאן יותר

לקחתי את רגלי והלכתי,למקום חדש
מקום שומם, מקום שקט, מקום שלי
התכסתי בבועה, בתוכה עטפתי עצמי היטב
נאטמתי מן העולם, בו אף אחד לא מבין אותי
לא מבין את כאבי

כאב מוזר,תמיד נשאר
גורם לבכות פתאום
מכל דבר פשוט
חבל שהחיים אינם פשוטים

למה זה קרה?
למה לי?
מישהוא יכול לענות לי?
לזה אין לי תשובה!