ישבתי אתמול וחשבתי על המון דברים. הייתי מדוכאת ולא הבנתי
למה. אולי בגלל שמאחר לי? אני תמיד מקצינה את הכל שאני לפני,
אני בכלל לא מדברת על ה"בזמן"...
לא היה לי סיבה מוצדקת (אמורה בכלל להיות לי אחת?) ובכל זאת
מצאתי את עצמי בוכה בגללך.
אני יותר מאחת תוהה למה.
למה אני מתרגשת שאני רואה אותך?
למה אני בכלל מייחסת חשיבות לכל מה שאתה אומר?
למה כל פעם אחרי שאני לא מדברת איתך זה מרגיש כאילו 50 שנה
עברו מאז?
למה?
חברה שלי אמרה לי שהגעתי לאותו מקום. אני לא חושבת כך, אחרי
הכל התקדמתי ועברתי המון כדי להגיע לאן שאני עכשיו. אפילו
התפיסות שלי שונות, כבר לא אכפת לי כל כך ממה שאומרים עליי
מאחורי גבי.
אבל למה שאתה זורק לי איזה מילה, אני מרגישה איך כל הגוף שלי
רועד?
למה שאתה אומר לי משהו שמכעיס אותי אני כועסת?
למה כל מילה שלך היא כמו אוצר בשבילי?
למה כל כך אכפת לי מהמילים והמחשבות שלך?
אנשים אמרו לי שאני מאוהבת בך, אני בעצמי חשבתי כך...
לא! זה לא יכול להיות! וגם אם כן מה אז?
אינני בנאדם שיכולה להיות עם מישהו שגורם לי צער.
אינני בנאדם שיכולה להיות עם מישהו שלא רוחש לה כבוד.
אינני בנאדם שיכולה להיות עם מישהו שגם בתור ידיד פוגע בה!
הזהירו אותי מידידים. אין דבר כזה (אם אתה יודע למה אני
מתכוונת)...
אבל מעולם מעולם לא ציפיתי שזה יהיה אתה!
אז עוד פעם תסביר לי
למה?