כשאת תופרת את המסיכה
שתיצקי על פנייך האם החוטים
הולמים את עורך.
קמט של מצח כיווץ של שפתיים
זיעה קרה מעטרת חוטם, עפעפיים.
גוון הפרגוד של ארשת צחוקך,
האם הוא שוחח עם מפתח ליבך.

הגיגי האמרות, הדהודי ענבלייך,
האם ינקו זה מכבר עטיניה של נפש.
תורתך משנתך, ספוגים פעמייך,
האם היטו שעריהם אל פיזוזי נשמתך.
חייט רגשות, נאנח בקרנו,
זווית של אנקה אוחזת אישונו

קמט של כלח, ענני אפר
שילחו זרעיהם על חזות מרקעו.
געיית נשמתו נשמטת מחכו,
שיני כחלון נמקו כחמה,
לובן טרוט נשקף מעיניו,
קרנית עדשתו אומרת ערב רב.

רכון על מסעד הנוסטלגיה,
שבטי זכרון חדים בעמעומם
מדגדגים את כפות הריגשה,
נשקפים כתקציר הפרקים הקודמים.

סבלנות אין קץ,
מימד החיים ששכל את הזמן,
שלוות עולמים,
חדוות עלומים מביטים בך.
ילדה אסופת תהיות,
מלטפים אותך באומרם:
הניחי לעקבות החול לאבד זהותם,
תחת כנפי שכינתה של רוח מדבר