חוף הסטודנטים בלילה זה מחזה יפה. מדורות כל כמה מאות מטרים,
רעש של גלים, וחושך כזה.חוץ מהתלתלים הזוהרים בחושך של שי. הוא
כבר החלים די מזמן, וחזרנו להתאמן. הרגשתי טיפה היפי ככה, על
חוף הים, מנגן על הבס האקוסטי. אבל דווקא היה נחמד. אני ושי
ניגנו ביחד, כל אחד על הקלאסית/ אקוסטית, ותומר תופף על הפחיות
שימורים. נועה  שרה. יש לה קול מלאכי. רועי וליאון הסתכלו
עלינו בחצי חיוך והשתכרו בקצב, ורק שירי חייכה אל שי ואמרה לו
שכדאי לנו להקליט אנפלאגד. הוא צחק ונפל אחורנית מהכסא נוח
שלו, לא לפני שהעביר את הקלאסית לנעה." מצחיק איך הוא מנסה
להרשים את שירי"לחשתי לרועי  והוא הנהן ופלט בירה על החולצה
שלו. עד שהוא הצליח לגרור אותה איתנו לים  הוא מנסה להראות לה
כמה שזה שווה להיות בחברתנו.
למען האמת, זה לא היה שווה כמו שזה היה מצחיק. שי "האומן
המתוסכל לעת מצוא"  תמיד דאג ליפול ולהפצע איפשהו, ובכך למשוך
אליו את תשומת הלב.רועי - הגיטריסט, וליאון שהיה סתם חבר טוב
וספק בירות(במחשבה שניה אולי הוא היה חבר טוב בגלל שהוא סיפק
בירות.. )
היו בלתי נפרדים. תמיד מנסים להצחיק. נועה שמשה על תקן הצלע
הנשית, מה שאומר שאותה הטרדנו כשהשתכרנו והתחרמנו. אם אני לא
טועה, היא ושי גם הלכו עד הסוף בפעם אחת. אולי זה היה בכוונה,
אני לא יודע.תומר היה שותק. שותק ושותה, עד שהוא שתה מספיק
בשביל להתחיל לדבר. ואז הוא פלט סיפורים על חייו בלי להתכוון,
ולמרות שתומר היה בן אדם מסכן, זה תמיד הצחיק אותנו. ככה שגם
היום, היינו בפוזיציה המוכרת למדי- שי זורח למרות זרזיף דם חצי
מיובש מהמצח, לידו יושבת שירי, חצי נשענת עליו וחצי מבליטה את
החזה המצומק שלה.. זו הסיבה למה אני לא אוהב אנורקטיות. רועי
וליאון יושבים בצד המנוגד לשי, מתחבקים ופולטים בירה אחד על
השני, תומר יושב הכי קרוב לאש, ככה שראינו את הפנים שלו חזק
וברור. היו לו פנים נוגות כאלו. כחלחלות. היו לו גם עיניים
שחורות שחורות, שבלטו על רקע הפנים הכמעט לבנות.הוא דיבר ספק
בסקרסטיות מוגזמת ספק בעליצות, על הפעם שהחתול שלו נדרס
לעיניו, ועל כל הפעמים שאמא שלו הרביצה לו בחגורה. כולם
צוחקים. נועה ישבה ביני לבין שי, והיא צחקה הכי חזק מכולם. היו
לה נמשים על כל הפרצוף,ושער עם פסים ג'ינג'יים  על רקע חום
כהה. אני עדיין תוהה ביני לבין עצמי אם אין לה שום בעיה נפשית.
פתאום קמתי והלכתי למים. הסנדוויץ' והמלפפון החמוץ עלו במעלה
הושט לנקמה. הקאתי לתוך המים והרגשתי את עצמי מאדים.ניגבתי את
שאריות הקיא בחולצתי וקמתי מעל המים. המים נראו לי אינסופיים
וחסרי מגבלות. התפשטתי  ונכנסתי לתוכם. הביצים שלי כאבו כמו
עזאזל  אבל לא שמתי לב. רק לאחר כמה דקות שמתי לב שממש ממש קר
לי. התחלתי לשחות חזרה לחוף . פתאום הרגשתי משהו חם מתחכך
ברגלי. המחשבה הראשונה שלי הייתה על שתן או על ביוב,אבל מסתבר
שזה היה משהו הרבה יותר סימפטי. עור בצבע שנהב, רגליים ארוכות
ודקות, פנים בצורת לב מעוטרות ברעמה אדומה. נערה. חייכתי אליה
בלי לחשוב הרבה והתקרבתי אליה קצת. "היי"- אמרתי וסידרתי את
שערות ראשי-" אני גיא". היא הסתכלה עלי וגיחכה ." לין". היה לה
קול נעים כזה. סקסי.למרות הקור הרגשתי שמתחיל לעמוד לי והיה לי
דחף לרוץ הביתה ולעשות ביד. רק אז שמתי לב שאני ערום לחלוטין.
"את פה לבד?"- שאלתי והתפללתי שהיא לא תשים לב לאיברי ההולך
וגדל. "כרגע כן"- היא אמרה והעבירה קצוות שער אחדות מאחורי
אזנה. "אממ...אולי תרצי לטייל קצת על החוף?"- אמרתי והרגשתי
קיטשי להפליא באותו רגע. היא התבוננה בי בהתאם ולפתע התחילה
לצחוק. "למה לא?"- היא אמרה לשחתה לכיוון החוף.הבטחתי לא להציץ
אבל הדחף היה חזק ממני. הגוף הערום שלה כמעט זרח על הרקע הכהה.
כמו שחשדתי, רגליים ארוכות, בטן שטוחה  ושתי פנינים בתור
שדיים. עצמתי את עיני בתחושת אשמה פתאומית עד שהיא קראה לי
לבוא להתלבש. הסתכלתי עליה. היא לבשה חולצה של אליס אין צ'יינס
ומכנסיים שחורים קצרים, בעודה מסרקת את שערה. חייכתי והתלבשתי.
התחלנו ללכת לכיוון עתלית. לאט לאט התחוור לי שהיא בת 15, גרה
בנתניה, והולכת לחוף הזה רק בשביל המים. סיפרתי לה שאני בסיסט.
היא נורא התפעלה. השיחה זרמה והכל היה ממש מצויין עד שהיא שאלה
מה השעה. הדלקתי את השעון. השעה הייתה כמעט שלוש, והאור הירוק
של השעון האיר את פניה שנעצבו לפתע. "הנה הפלאפון שלי"- היא
אמרה והכתיבה לי. "תתקשר אם אתה רוצה, לילה טוב". "ביי"..
אמרתי בתמיהה בעודי מביט בה מתרחקת בריצה דרומה. כנראה היא
באמת הולכת כל הדרך לפה.