יצא לי לשמוע המון בשנים האחרונות על חומה הטוב והרב של השמש,
האימא של כולנו, מקור כל החיים. אני עוד זוכר עקצוצי חום על
עורפי בימים שעוד יכולתי לצאת מן הקופסה. אני סגור בקופסת העץ
החשוכה והענקית הזאת כבר מספר שנים. למעשה, מאז מלאו 12 שנים
ליום היווסדי. אז פקד אותי אותו יצר אוטו-ונדליסטי, שאדון
רימה, הגורו של העיירה, טען כי מדובר בדיבוק מן השטן, והפציר
בי חזור והפצר לצעוד על גחלים.
הכל החל ביום השנה ה-12 להיווסדי. ההכנות לחגיגה היו גדולות
ונמשכו מספר ימים. מאחר שדיקילנד היא עיירת נופש קטנה שכל
תושביה היו מעורבים אלה בחייהם של אלה, וגם אלה היו מעורבים
בחייהם של אלה, הכל עזרו בהכנות, החל בשרה החולבת, זקנה מוזרה
שברוב ימות השנה נהגה להשתזף בעירום מחוץ לרפת כשאף אחד לא היה
רואה, לפחות כך חשבה, ועד גברת ראש העיר סימה. סימה הייתה באמת
מקסימה. השארית היחידה לערכי הדמוקרטיה והליברליות בדיקילנד של
תקופת ממשל בוש. בקיצור, החולבת חלבה חלב, האופה אפה דברי
מאפה. אימא, אבא ושאר החברים קישטו וכן הלאה. כל אחד נתן יד,
וכך נבנה פסטיבל שלם - פסטיבל שלומי ה-12.
השיא של יום ההולדת היה אמור להיות מתקן מראות ענק שימוקם
במרכז המדשאה הגדולה בכיכר המייסדים של דיקילנד. מראות לא
הגיעו אל העיירה מאז 1990 ומשהו, והדבר היה אמור להיות האירוע
של המאה. מדשאה זו הייתה מרכז האירועים הגדול ביותר בעיירה.
בכל ערב נערכו שם מסיבות גדולות, ממסיבות גייז ועד מסיבות
ערסים. ממסיבות כיתה ועד מסיבות סקס נוטפות זימה. כל ערב
ותכולתו. בכל מקרה, המתקן היה אמור להיפתח לכלל ילדי דיקילנד
מיד לאחר שאלה יסיימו להכות את חיים הליצן, והוא יפונה לבית
החולים של העיירה, וכך היה. המתקן הכיל מראות מגביהות, מראות
מרחיבות, מראות רנטגן, מראות הולוגרמה, מראות טמגוצ'י ופינת
מבוגרים עם מראות סרטי פורנו. אה כן... הבעיה הייתה שעבדכם
הנאמן, שבמקרה זה הוא אני, לא ידע על כך. מעולם לא סופר לי על
סופר-מראות אלה. לא ידעתי על יכולותיהן המופלאות של המראות.
הכל אמור היה להיות הפתעה אחת גדולה, שבסופה אזיל דמעה ואודה
לתושבי העיירה הנכבדים. אף אחד לא תיאר לעצמו שיקרה מה שקרה.
באותה תקופה ממש, בהיותי בן 12, הייתי מאוהב קשות בשירי. שירי
חלילי. בטרם הפכה לזמרת אירוויזיונים מצליחה, שירי הייתה הילדה
הכי יפה בכיתה, הכי יפה בשיעור והכי יפה בהפסקה. היו לה שתי
עיני שוקו ושער קרמל ותמיד הדיפה ניחוח וניל. ההתאהבות שלי
הייתה באמת קשה. ימים לא הייתי אוכל ולא שותה, רק מצייר לבבות
שחורים במחברת שלי, שיוצרה על ידי עובדי כפייה בסין. כך הפכתי
ברבות הימים מילד רזה לילד רזה במיוחד על גבול האנורקסיה,
ואדון רימה, הגורו של העיירה, גם אז טען כי מדובר בדיבוק מן
השטן, והפציר בי חזור והפצר לצעוד על גחלים.
יום השנה הגיע. הכל היו נרגשים. הבריות יצאו לרחובות לבושים
שחור חגיגי, השמש ריצדה לה על פני האגם הנושק למדשאה. הטקס החל
וכל חברי העיירה התאספו לצד הר המתנות והחלו מכרסמים את שולחן
יום ההולדת עד תום. חיים הליצן הופיע והפעם הצליח לעלות על
האמבולנס כשברשותו יד שבורה אחת בלבד. ואז זה קרה. אבא נטל את
המיקרופון לידיו והכריז בקול כקורא פרקי חזנות, כסו את עיניו,
ויעבור בני את המפתן. אימא קשרה סרט שחור לעיניי, כל ילדי
העיירה התגודדו מאחורי גבי, והחלה השיירה האחרונה בה צעדתי
בחיי הקצרים עד כה. פיה הענק של מפלצת בית המראות נפער ובלע את
כולנו במהרה. מספר צעדים נוספים ואז כולם נעצרו. הסרט הוסר
מעיניי. הכל מתבוננים בי, מחכים לזיק של חיוך שיפרוץ מבין
לחיי. הוא כמעט היה שם. כמעט שהכל היו מרוצים. אבל רק כמעט.
האישה הקטנה שעמדה לצדי באותה העת הייתה לא אחרת מאשר שירי
חלילי. המראה שניצבה מולנו הייתה מאותן מראות מרחיבות מסתבר.
מאחר שלא ידעתי על קיומן של מראות מעין אלה, ומאחר שמעודי לא
צפיתי בדמותי המשתקפת מבעד לזכוכית הקסם אלא רק שמעתי על
סגולותיה הנפלאות להפגיש בינינו לבין עצמנו באופן מדויק ולא
כמו שמי הנהר נוהגים לעשות, הזדעזעתי לנוכח מראה עיניי. ילד
מחוצ'קן ושמן, שעומד לצד היפיפייה שהוא אוהב לאהוב.
לא ידעתי את נפשי מרוב צער. רציתי שהאדמה תפתח את פיה, ואפול
לצד השני של העולם, שם אעבוד בעבודות כפייה, בתנאים מחפירים
ללא מזון עד אשר אשיל מעליי את עצמי. האדמה בגדה בי, אז פתחתי
בריצה, וכל אנשי העיירה אחריי. איש אינו מבין, כולם שואלים את
עצמם מה זה עתה התרחש. שוטים, מישהו חשב אולי שארצה להשתתף
בתדרוך בטרם אפגוש במראות המדוברות? גם כן הפתעה. חציתי את
המדשאה בריצה, ואחריה את הגשר שעל פני הנהר. נכנסתי אל שדות
התירס, בשלב זה אנשי העיירה כבר לא נגלו בקו האופק. עברתי את
שדות התעופה והגעתי בטעות לשדה של שרה החולבת, שבמרכזו נחה לה
רפת מתפוררת.
המשכתי בריצה קלה, מתפלל לאלוהים שיעזור, שישמע, שייקח, שיבוא,
שיירד, שאני עוד אסגור אתו את החשבון. בעודי חושב כיצד לסגור
חשבון עם אלוהים, התגלה לעיניי מחזה נורא. מסתבר שגברת שרה,
שהגיעה לגיל המופלג 289 בזכות הצלחתה המסחררת של ההנדסה
הגנטית, לא התרגשה ממפלצת המראות. לה היו מראות במשך שניים
מהיובלים הראשונים לחייה. לכן העדיפה לנצל את השמש החמה של
אותו יום ולהשתזף בעירום מלא מחוץ לרפת. המחזה היה נורא. טונות
של בשר לא משומר, נגלו לי מול עיניי. קפאתי במקום. שמעתי צרחה
לא שלי, צנחתי ארצה והרגשתי חבטה עצומה בחלק האחורי של ראשי.
סיפרו לי שהמילה האחרונה שלי הייתה 'איי'. מאז אותו היום אינני
מסוגל עוד לתקשר עם הסביבה. אני שוכב לי בחדרי הקט על המיטה
בתוך הקופסה הגדולה שמכילה גם את אבא, אימא, מטבח, שני חדרי
שירותים ומקלחת וארבעה חדרי שינה. שירי באה בהתחלה לבקר אותי
הרבה. לספר לי על חומה של השמש. לעדכן אותי במה שמתרחש בעיירה.
היא סיפרה לי שתמיד אהבה אותי ונהנתה לשוחח איתי ושחבל שכל כך
פחדתי תמיד ושברחתי בגלל המראה שלי ושהנה עכשיו אני לא יכול
לדבר וזה בעצם מה שחשוב. תודה לך שירי. זה בדיוק מה שהייתי
צריך לשמוע. הרופאים אומרים שזה פסיכולוגי. אובחנתי כסובל מהלם
קרב. שרה המסכנה היגרה לעיירת נודיסטים מזדקנים בצפון.