ן

הבעיה הגדולה ביותר של העיר הזאת היא שהכול חיקוי של חיקוי. כל
דבר שאנחנו עושים, כל מילה שאנחנו אומרים, היא בבואה מעוותת של
השתקפות בתוך השתקפות בתוך השתקפות. ילדים רוצים להיות
מיוחדים, ילדים עושים מוהיקן ויושבים בכיכר, ואפילו לא יודעים
למה. הם לא יודעים מה המראה שלהם אומר. זה גם לא מעניין אותם -
זה פשוט נראה כמו הדבר הנכון לעשות. לפעמים בא לי לצעוק כשבנות
מדברות על מראה הנאו-פאנק החדש שלהן. כאילו, הלו, את לא אמורה
לקנות פאנק ב"זארה"! כל מה שאמור להיות מקורי, נועז, חדשני כמו
בעיטה בבטן, מוצא את עצמו נמכר ב-29 שקל בבאסטה באלנבי. אבל זה
הכול עניין של זמן. לכל מקום יש את המפלצות שלו. באירלנד יש
להם שדונים שגרים בתוך חורים בסלע, בהאיטי המתים הופכים לעבדים
חסרי מוח, לסלאבים יש יותר ערפדים מבני אדם. זה רק הגיוני שיום
אחד, מתוך דירות הקוביה המוזנחות של תל-אביב, מתוך העצים
המקולפים, יצוץ משהו כל-כך נורא, כל-כך מפחיד, והם רק יוכלו
לחבוט בראש ולשאול איך לא שמנו לב.


ןן

היינו הדבר הזה.
יפות הצורה הגמלונית של ילדות שלובשות נעלי עקב ומתאפרות,
חנוקות בשמלות צמודות, נזהרות לא ללכת מהר מדי ולגרום לשמלה
לעלות מעלה, לחיים סמוקות ועיניים בוערות בהתרגשות. למדנו
בתיכון עירוני והיינו צריכות לקום מחר מוקדם בבוקר לשעת אפס
ארורה, כך שכן היה צד חיובי לסיכון שעלולים לתפוס אותנו -
לפחות נישן כמו שצריך.
אל תנסו לחפש סיבות. ההורים שלנו לא התעללו בנו. אנחנו ילדות
אשכנזיות עשירות מבית טוב, שני שליש מאיתנו בלונדיניות
והשלישית בדרך. יש לנו חברות, ציונים טובים. אנחנו מטפלות
באחים הקטנים כשצריך ורק תשאלו את כולם כמה אנחנו אחראיות
וחרוצות.
בבוקר נבחן בצרפתית, יחד עם כל הילדים בכיתה שלנו, ועתה אנחנו
עומדות על קצה המדרכה: שני עם שמלה אדומה, דפנה עם שמלה כחולה
ואני עם צהובה. זה לא משנה - בלילה כולנו נראות כשלט ניאון
בוהק לגברים - "אנחנו בנות, בואו תטרידו אותנו".
במאוחר או במוקדם אחד מהם יהיה מספיק טיפש כדי לעצור לנו.


ןןן

"לאן אתן צריכות, בנות?"
הוא עוצר לנו. יש לו מכונית אדומה פתוחה וזיפי זקן. הוא לובש
ג'ינס וחולצת כפתורים חצי פתוחה, שערות החזה שלו מסתלסלות
בצורה בלתי מושכת בעליל מבין החריצים. זרועו הימנית מונחת על
דלת המכונית בתנוחת בעלות בעוד הוא רוכן לעברנו. אני מדמיינת
שככה הוא גם מחבק את החברות שלו.
"כיכר המדינה" שני נוגסת על שפתה התחתונה.
"יאללה, בואו - מי רוצה לשבת מקדימה?"
שני ודפנה קופצות למושב האחורי, השיער שלהן נופל על הפנים
הקטנות ומלאות הצבע. אני במושב הקדמי ואני מביטה עליו. הוא
נוהג, והייתי רוצה להוציא מצלמה ולהנציח אותו - "דיוקנו של אדם
על סף מוות". אין לי שום דבר נגדו, זה הכול מלמעלה. הוא היה
צריך להמשיך לנסוע. הוא יודע שהוא היה צריך להמשיך לנסוע.
הוא העדיף למכור את חייו תמורת נסיעה קצרה עם שלוש ילדות
יפות.
"אז מה אתה עושה?" שני שואלת, הידיים שלה כרוכות סביב מושב
הנהג. דפנה רוכנת קדימה. "בחיים שלך, אני מתכוונת".
"יש לי חברה למכשירי חשמל. מה איתכן? באוניברסיטה?"
"כיתה י'." זה אמור להחמיא לנו?
אורות פנסי הרחוב נבלעים בתוך החשכה ואני מדמיינת שאני כבר
שומעת את הקול המחריש של משאית הזבל עובר ברחוב. אנחנו צריכות
לקום מחר בבוקר לשעת אפס.
"Allons-nous?" דפנה שואלת ברמזור. העיניים שלנו נוצצות כמו
גחליליות קטנות בעלטה כששני משספת את הגרון שלו, מאוזן לאוזן,
והיא עושה את זה כל כך יפה, כמו בסרטים, רק שהוא אפילו לא
מספיק להתנגד, הוא לא מרים אפילו את הידיים שלו מההגה -
העיניים שלו נפערות בצעקה, רק שהוא כבר לא מסוגל להוציא אותה
לפועל. הגרון שלו נחתך כמו חמאה והדם נוזל מהחתך אל החזה שלו,
הוא משתעל ומתעוות, ושלושתינו רוכנות מוקסמות מעליו, בוהות בו
מתפתל, מושיט את ידיו מעלה ביאוש, בחוסר אונים מנסה לעצור את
השטף. הוא יורק דם, הוא גונח, הוא נאנח. הפה שלו נפער בהבעה לא
אינטילגנטית במיוחד.
הוא מת משהו.
אני מושיטה את היד שלי ומנגבת בעדינות את החתך של הדבר שפעם
היה ערס במכונית פתוחה. האצבעות שלי ספוגות בדם ואני מסתכלת -
זה שיש לי עיניים כחולות זה לא אומר שאני טובה - ובוחנת במראה.
זה כל כך יפה, והרבה יותר חשוב מכך.
זה אמיתי.