גל קראו לו... הוא היה בחור פיקח בעל אינטליגנציה גבוהה שכל
מפקד בצבא היה מייחל לעצמו, חייל מהסוג הראשון.
הוא שירת ביחידה 204 של חיל האוויר מתוסכל מהשגרה החונקת וכמו
כל שאר החיילים ספר את הזמן לאזרחות החובקת.
אתה לא תלך לקרבי שמעת אותי?! הפצירה בו אמא כמספר חודשים לפני
הגיוס, על אף שהוא לא התלהב משירות קרבי הוא חשב ששירות מהסוג
הזה יכול נורא לעזור לו להתגבר על מכשולים בחייו ולתת לו דברים
שבמקומות אחרים הוא לא יכול לקבל.
אך בכל זאת, הוא הקשיב לאמו וויתר על רצונו להיות לוחם. וכך
יצא שגל בן משה, חייל פשוט כבן 20  אשר משרת ביחידה 204 בחיל
האוויר שעוסקת בניתוח ופירוק פצצות מוצא את עצמו ברוב שעות
היום מריץ תסריטים בראש.
צעקה חזקה נשמעת מיד לאחר הפצצה הראשונה שנוחתת... הראש שלו
נפתח שמישהו יעזור לו! צעק הקצין כשרוב המקום מלא בדם וגופות
בטורות.
3, 2, 1 ו... מהר,מהר! שלא תנחת עלינו עוד פצצה בוא נעביר אותו
מהר!
הוא כבד, מה לעזאזל הוא היה אוכל?! טוב זה כבר לא משנה כי סביר
להניח שאחרי הפציעה הזאת הוא כבר לא יוכל לאכול את אותם הדברים
לפחות כמה חודשים טובים, אם בכלל.
תניח אותו בזהירות ותחבוש את הראש באמצעות התחבושת האישית!
לאחר מכן קח את הנשק ורוץ לעבר המפקדה לגבות את כח היחידה
שנלחם באויב! כן המפקד!
בעודו גל רץ עם הנשק לעבר המפקדה הוא קולט בזוית עינו את האויב
ובטרם הספיק לטעון את נשקו הוא פוקח את עיניו ומרים אותם למעלה
ורואה כי השעה כמעט 12 והגיע הזמן ללכת לחדר אוכל.
אותה שגרה, אותו האוכל ואותו נגד מתוסכל שעומד ומחלק את השניצל
החצי-חי בעמדה כבר ניכרים לנגד עיניו הרעועות של גל שלא מסוגל
יותר לסבול את השקט המעיק הזה.

טיוטה חברים, זה רק טיוטה ורק ההתחלה של ההתחלות

תודה לכל מי שמקדיש זמן מזמנו לקרוא.