אמרת שהדבר היחידי שאני אוהב בך הוא החלל שיש בי,
הסתכלת במבט מוזר,
עינייך המלאות תבונה, והכחולות, והנוגות,
אני מתחיל להסכים איתך, למרות שליבי התנפץ לרסיסים אל-קוליים,
וחלומות הם רק מפלט, לעולם מוגן יותר,
וחלומות הם חלוקי נחל, שלעולם לא יהוו משענת,
לפחות שם יכולתי להגשים איתך,
שם לא היו גבולות, יכולתי לטעום מעץ הדעת,
ולדעת איזה פרי לעולם לא ירקיב,
להבין את משמעות הנצח, ואותך,
ואז המר הגיע,
התעוררתי למציאות רקובה,
זמן רב חלף,
ואילו הפרי, כבר זרעיו פזורים ברוח,
ואדמה לא תפגוש בם,
ומים לא ירוו אותם,
כי הם שרויים באדמת העבר,
מסרבים לעבור לחלקה אחרת,
חושב שהזמן יאחה בינינו,
אך ניסיון העבר עם הזמן הוא מר,
אוחז ברגעים שהיו איתך,
מסרב להניח להם,
מסרב להביט לעינייך המלאות תבונה
והכחולות, והנוגות.