זיהיתי אותה, שרוייה על שולחן הניתוחים. נעצה בי מבט מבועת,
כאילו זה עתה שאלתייה כיצד מעדיפה למות; בבליעת רעל או
בחניקה.
פסעתי צעד אחד לעברה ובמבט חטוף לעבר המנתח, הבנתי את הבשורה
עוד מלפני שנאמרה. המשכתי להתמקד בה וככל שהמשכתי לעשות כן,
התחזקה עלי דעתי, כאילו מנסה לומר לי דבר מה. לפתע הבחנתי
בשפתייה שהיו כחולות מדי בהשוואה לגוון הרגיל שלהן, הן לחשו
משהו, לחשו; "החומה רק בראש שלך".
כעבור מספר דקות המנתח הודיע לי שהיא מתה, ואני, אני המשכתי
לתהות...
התעוררתי, היה זה אחד מאותם חלומות בו היינו שנינו יחד, במקום
ללא שם, על סף צומת דרכים, נתתי את אמוני בה שתוביל אותי לעתיד
שלנו.
השלטים שהיו באותו צומת היו ריקים, היא טענה כי היא יודעת איזו
דרך תטיב עמנו.
צעדתי לעבר הדרך שלעברה הצביעה אהובתי. אף עפ"י שדרך אחרת
נראתה לי מפתה יותר, הפקרתי את אמונתי בידייה. כעבור כמה צעדים
בעודי מביט אל הארץ בכדי לבחון את צעדי, יקירתי כבר לא עמדה
לצדי, ובנוסף לצרה זו, חומה השתרעה לה מולי, הבטתי לאחור,
וראיתי את צומת הדרכים.
רצתי לעבר הצומת, אך לא יכולתי להגיע אליו, כאילו זה עתה רצתי
במקום. ניסיתי לבחון את החומה שניצבה מולי, יכולתי להבחין כי
היא מתנשאת לגובה של כמה מטרים טובים.
החלטתי שעלי לטפס. הצלחתי לאחוז באחת הלבנים והתחלתי למשוך
עצמי מעלה. כעבור שני מטרים לערך מעל פני האדמה, חשתי עייף
ומותש, נותר רק עוד מטר בודד.
לבסוף הושטתי את ידי לעבר קצה החומה.
לפתע, נתקפתי פחד עז, אחזתי בחומה בחוזקה רבה, ולא יכולתי
לשחררה, לא הבנתי מה מקור הפחד מכיוון ומעולם לא סבלתי מפחד
גבהים.
רגע אחר הרגשתי שאחת הלבנים עליה מונחת רגלי, עומדת לקרוס.
מסיבה כלשהי באותו רגע, הייתה עבורי חשיבות עליונה בלאחוז את
החומה יותר מאשר להציל את חיי.
האבן הנתקה ואני עמה, נפלנו שנינו היישר לאדמה, וברגע הפגיעה
בארץ התעוררתי.
איני בטוח מה העיר אותי; הטלפון שצלצל או הסיוט שחחלמתי.
נגשתי לטלפון, הרמתי את השפופרת והאזנתי.
"היא פצועה אנושות, עלייך להגיע מיד לבית החולים".
הקו נותק, ידעתי על מי מדובר, מבלי שיאמר לי.
שנאתי את עצמי על כך.
באותו רגע העדפתי לחזור לחלום, שם סביר להניח כבר הייתי מת.
בית החולים היה קרוב לביתי, רצתי היישר לשם כל הדרך. בעודי רץ,
עולים זכרונות מתוקים מנחלת העבר של שנינו, העדפתי למות.
נכנסתי בבהלה לקבלה ודרשתי מהמזכיר את מספר החדר בו היא נמצאת,
ולאחר שזה אמר לי את מספר החדר, המשכתי בריצה לעבר החדר. מצאתי
אותו, ופרצתי פנימה בלי לחשוב יותר מדי.
באותו רגע זיהיתי אותה, שרוייה על שולחן הניתוחים. נעצה בי מבט
מבועת, כאילו זה עתה שאלתייה כיצד מעדיפה למות; בבליעת רעל או
בחניקה.
פסעתי צעד אחד לעברה, ובמבט חטוף לעבר המנתח, הבנתי את הבשורה
עוד מלפני שנאמרה. המשכתי להתמקד בה וככל שהמשכתי לעשות כן,
התחזקה עלי דעתי, כאילו מנסה לומר לי דבר מה. לפתע הבחנתי
בשפתייה שהיו כחולות מדי בהשוואה לגוון הרגיל שלהן, הן לחשו
משהו, לחשו; "החומה רק בראש שלך".
כעבור מספר דקות המנתח הודיע לי שהיא מתה, ואני, אני המשכתי
לתהות..
תהיתי על הרגעים בהם דיברנו על המוות, היא נהגה לומר שהיא
הייתה רוצה למות צעירה ויפה, בלי שום מום.
החלטתי לעשות כל שביכולתי להגשים את מבוקשה. היא לא האמינה בדת
כלשהי, האמינה בעצמה, בכל זאת, החלטתי לקבור אותה בארון...
ביום הלוויה, ארונה הוצב בקצה מדרגות, הארון היה פתוח לרווחה,
והיא טמונה בתוכו.
פנייה החלקות, נראו חסרות הבעה, חסרות רגש, מתות.
שיערה השחור החלק ניצב מאחורי ראשה, בעדינות כזאת, שאפילו
נגיעה קטנה תגרום לו לנשור.
עינייה הגדולות היו עצומות, שרויות בשינת נצח, הריסים שלה שמרו
על עינייה היפות, שמרו עליה מפני כאלה שינסו להעירה.
הגוון הורוד חזר לשפתייה, אך רק לכמה דקות, רק לרגעים האחרונים
לפני הקבורה.
בפעם הראשונה בחיי נגלתה אלי השלמות, פחדתי לנשקה או ללטפה, פן
משהו בשלמות הזו יופר על ידי.
היה זה הרגע בו הרגשתי את שיא אהבתו אלייה, כ"כ הרבה רגש כלפי
משהו מת...
דמעה זלגה מעיני...
וקברתי אותה, אחרי שנרצחה בי...
קברתי את הילדות.