הם לקחו לה את הבית,
הם בזזו את רכושה,
הם הרביצו לה, השפילו, עד שאבדה בה התחושה.
כשלקחו לה את הבעל, נשארה בה עוד תקווה,
"מה מוזרה ומחזקת כוחה של אהבה".
כשנשארה פרוסה של לחם, בין ילדיה אותה חילקה,
כשאותם לקחו, הרגישה כיצד נשמתה נעתקה.
הם פשטו מעליה את בגדיה וגילחו את שערה,
את הבושה היא אז הטביעה בקור המוות הנורא.
הם לקחו לה את השם וחרטו במקומו מספר,
שלד מהלך ללא זהות, לה, דבר כבר לא נשאר.
לבסוף מן הארובות התפזרה בלחישה...
"אל תשכחו! אל תסלחו! בחייכם נקמו... בבקשה!"


מוקדש לכל אלו שכבר לא יוכלו לספר את סיפורם.