אמי היה ילד רגיל ככל הילדים. הוא לא היה צנום וגם לא שמנמן,
הוא היה באמצע. כל יום היה עובר אמי את אותו המסלול בדרכו לבית
הספר. הוא היה עובר דרך הפארק הגדול שם בילה את רוב זמנו אחר
הצהרים. הוא עבר ברחוב הראשי ואמר שלום לשלמה הקצב ממנו קנתה
אימו את הבשר ולא מאף אחד אחר. הוא אמר שלום גם לאברהם הרופא
שהיה עומד כל בוקר בדלת הקליניקה שלו מחכה לחולים שלו. בסוף
הרחוב היתה מכולתו של רחמים, אצלו היה קונה אמי את ארוחת העשר
שלו בימים שאימו לא הספיקה להכין לו סנדוויץ'. אמי תמיד היה
מגיע אל בית הספר בשעה מוקדמת. הוא היה מכין את השיעורים שלא
הספיק, היה חושב על דברים שעשה ודברים שהיה צריך לעשות. אך
היום היה שונה. כשהגיע אל בית הספר ישבה במקום הקבוע שלו נערה.
נערה שאמי הכיר אך לא היה לו האומץ להתחיל איתה. תמיד היה אומר
שהוא מחכה לרגע המתאים. אמי אזר אומץ והחליט שהרגע המתאים
הגיע. הוא התקרב אליה. היא עמדה וטיפלה בשערה, היא ראתה אותו
אך לא ייחסה לזה חשיבות. אמי הגיע אליה, אחז אותה בחוזקה, אמר
לה: "אני אוהב אותך, עונג" ונשק לה ברכות על שפתיה החמות. לאחר
שהתאוששה מהנשיקה היא התיישבה לרגע על הספסל ואמרה לו: "לא היה
לי מושג שאלו הן רגשותיך כלפי. אבל אני נורא מצטערת, יש לי חבר
ואני אוהבת אותו, אני מקווה שאתה מבין". "כן", ענה אמי, "אני
מבין. ניסיתי לעשות הכל כדי לכבוש את ליבך אך את מקשיחה אותו
ומתנגדת לי". הוא הרכין את ראשו בעצב ונכנס לכיתה, ממשיך
בעיסוקיו הרגילים בתקווה שישכח את הפרשה. היא הסתכלה עליו בשעה
שנכנס לכיתתו. היא נראתה כמי שחושבת על מה שאמר כעת. דמעה
קטנטנה בצבצה מעיניה הכחולות והחליקה לה באיטיות במורד הלחי
שלה.