לפעמים אני מרגיש אותו מגיע, תחושת קור הזוחלת במעלה הגב
ומאיימת לבלוע אותי. הוא מחבק אותי בידיו הקרות, נשימתו הקפואה
פוגעת בצווארי וקולו החרישי לוחש באוזני את אשר על ליבו. הוא
אינו חלק ממני אך יחד עם זאת הוא תמיד איתי, אני שונא אותו אך
לא יכול בלעדיו הוא החצי השני שלי.
בפעם הראשונה שנפגשנו הייתה בשנת 44. אני הייתי אחד מתוך עשרת
אנשי צוות של בטי הגדולה. בטי הייתה מפציץ בי - 39, אותו מפציץ
שהטיל את הפצצה על הירושימה, תפקידי היה מפציץ ראשי. אני הוא
זה שהחליט מתי לשחרר את מטען הפצצות על המטרה. המשימה הראשונה
שלי הייתה להפציץ מפעל לייצור תחמושת בגרמניה. המודיעין אמר
שהמפעל ממוקם ליד כפר קטן בשם שטארטנברג. כל הדרך הייתי לבדי
בתוך תא המפציץ שבתחתית המטוס. מידי פעם הייתי שומע את הטייסים
מדברים בתוך קשר הפנים של המטוס אך לרוב השקט היה השולט. הטיסה
הייתה ארוכה, כשלוש שעות  אל תוך עומק גרמניה הנאצית. בחדר
התחתון היה קר, מאוד קר, כול נשימה שלי תורגמה לענן אדים שנפרץ
אל החדר. התפקיד שלי היה די פשוט, במרכז החדר, על יד הכסא עליו
ישבתי חגור, היה מעין פריסקופ שדרכו ראיתי את האדמה שזזה
במהירות מתחתנו. זווית הפריסקופ הייתה ניתנת לכיוון על פי
מהירות המטוס, וכך יכולתי לדעת מתי לשחרר את הפצצות בדייקנות
יחסית גבוהה לאותה תקופה. על יד הכסא היו שני ידיות, האחת על
מנת לפתוח את דלתות תא הפצצות והשניה על מנת לשחרר את המטען
הקטלני על המטרה.
מוזר איך שהזמן מתעתע בך לפעמים, דקות נראות כנצח ואילו שעות
נראות כרגעים חולפים. במשך הטיסה חזרתי שוב ושוב על שלבי
הפעולה ועל הפרטים השונים אותם אני צריך לבדוק. הזמן עבר לאט,
כאשר נדלקה לפתע הנורה האדומה, המבשרת על הקרבה ליעד ההפצצה.
מיד התנתקתי מכול המחשבות שלי והצמדתי את עיניי לפריסקופ
והתחלתי לסרוק את הקרקע. היעד נכנס אל תוך שדה הראיה שלי כעבור
דקות ספורות. הכפר שטארטנברג היה כפר פסטורלי בין עצי אשוח
מכוסים שלג ונחל קטן שבו זרמו מים צלולים שנצצו באור השמש
החורפית. את מפעל התחמושת זיהיתי מהר מאוד. המפעל היה מבנה
גדול בעל שתי ארובות גדולות שהזדקרו אל השמים, המבנה היה ניגוד
גמור לבתי העץ והאבן הכפריים שמסביב. אולם הייתה לנו, או שמא
עלי לומר לי, בעיה. מודיעין האוויר שלנו טעה בהערכת מיקומו של
המפעל, ובמקום להיות ממוקם מחוץ לכפר היה המפעל נמצא קרוב מאוד
למרכזו.
כעת לאחר שזיהיתי בודאות את המטרה המשיכו הטייסים בטיסה קדימה,
היעף הראשון נקרא בשפה המקצועית יעף הזיהוי. כעת הטייסים
המשיכו בטיסה עוד כשתי דקות ואז החלו לסובב את המטוס חזרה אל
היעף השני, יעף ההפצצה.
ישבתי שעון על הכסא, ידעתי כי החלטה קשה ניצבת בפניי, עד היום
אני מקלל את אותם רגעים. המטוס נשא בקרבו אך ורק פצצה אחת, אך
באותם הימים זו הייתה הפצצה. אני לא מתכוון לפצצות האטום
שעדיין היו בפיתוח, אלא לפצצה בעלת משקל של 10,000 קילוגרמים.
החברה כינו את הפצצה באותם ימים בשם "הקוצר" ולא לחינם. בחישוב
פשוט ידעתי כי גם בפגיעה ישירה על היעד עוצמת הפיצוץ תחריב
כליל את כול אשר נמצא ברדיוס של 350 מטרים ממוקד הפיצוץ. כל
הכפר שטארטנברג התפרס על פני 600 מטרים מקצה לקצה.
אותן חמש דקות שעברו מיעף הזיהוי ליעף ההפצצה נראו לי כנצח.
ידי האחת נשענה על מנוף פתיחת דלתות תא הפצצות ובידי השניה
מחיתי זיעה קרה שעלתה לפתע על פני. בקור המקפיא של התא היה
נראה לי מוזר שאפשר להזיע. שמעתי את הטייסים אומרים לי בקשר
פנים שהבמה כולה שלי. לא רציתי את הבמה המחורבנת, עשרות אזרחים
שלא יודעים כי חייהם תלויים על בלימה המשיכו בחייהם למטה בכפר.
ואילו אני, האלוהים, טס מעליהם מחזיק את גורלם בכף ידי.
האם התנסיתם פעם בתחושה כזו? זוהי תחושה מוזרה, מצד אחד משכרת
אותך בהרגשת העוצמה והכוח הנמצאים בכף ידך, חיי אנשים, יצירת
הבריאה, תחת רחמיך. מצד שני גורמת לך התחושה הזו לתחושת גועל
ומחנק, מי שם אותך לשופט עלינו? מי הפך אותך לבורר ומחליט בין
החיים ולמוות?
בלית בררה משכתי בידית הראשונה, מבעד קיר המתכת הדק שמעתי את
דלתות הכבש נפתחות בקול רם. קול הרוח השורקת הגיע לאוזני מעל
לקול המנועים. הסתכלתי  על מחוג המהירות והמחשבות המשיכו לעבור
בתוך ראשי. בעיניי רוחי ראיתי את הפצצה פוגעת במפעל, ואז
ההתפוצצות מפרקת את הבניין. בהילוך איטי ראיתי כיצד גל של אש
והדף מתפשט אל הבתים הסמוכים, מצית והורס את כול אשר עומד
בדרכו. חלקי בנין ורסיסים עפים לכול עבר, גופות שרופות
ומרוטשות מוטלות בכול פינה, ילדים קטנים, ילדים. כול הכפר בוער
לנגד עיניי והכול בגללי. ההחלטה הגיעה אלי, אני לא אטול חלק
בהפצצה הזו, כאשר לפתע חשתי אותו בפעם הראשונה. גל של קור הציף
לפתע את החדרון. היה זה קור אחר, קור שחודר את הבגדים ואת העור
ומחלחל ישר אל העצמות, קור שמילא את לבי. הרגשתי את ידיו הקרות
מחבקות אותי לפתע ואז שמעתי לראשונה את קולו השקט לוחש באוזני.
את אשר הוא לחש באוזניי אין בכוחי לתאר, כאשר אני חושב על מה
שהוא אמר אני פוחד שאשתגע, אני רוצה לסתום את אוזני, לעקור
אותם כדי שיותר לא אשמע דבר, אולי כבר עכשיו אני מטורף, אולי
כבר הייתי מטורף ברגע שבו הוא הגיע אליי. כאילו מישהו אחר שלט
בגופי הרגשתי כיצד ידי מתהדקת סביב ידית שחרור הפצצות. ראשי
הורכן אל הפריסקופ וראיתי את הכפר המתקרב, הצלב שבמרכז המראה
התלכד לשבריר שניה עם המפעל ואז ידי משכה בכוח את הידית. מבעד
לקיר שמעתי את קול רצועות הברזל הנפתחות ואת קול השריקה
הייחודי שהשמיעה הפצצה המתרחקת ממני, ואז התעוררתי. קול
המנועים רעם בעוצמה באוזניי, במהירות כיוונתי את הפריסקופ,
ראיתי את הכפר בשניות האחרונות שנותרו לו. הפצצה הייתה נקודה
שחורה וקטנה ממש מתחתיי כאשר פגעה הפצצה במפעל. מלמעלה יכולתי
לראות את הפיצוץ ואת גל ההדף שהוא עורר. גלי אש ורסיסים רכבו
על פני השלג הצח, משמידים והורסים את כול אשר בדרכם. תחמושת
נוספת התפוצצה בתוך המפעל, ואש נוספת זינקה אל החיים, משמידה
והורסת את כול אשר עומד בדרכה. במו ידיי הרגתי אותם.
בקשר שמעתי את שאגות השמחה של הטייסים והתותחנים. הם בירכו
אותי על הפגיעה המדויקת. הטייסים הבטיחו שתהיה הרמת כוסית
במועדון הלילה, צוות "בטי הגדולה" הכו לראשונה במכונת המלחמה
הנאצית. ואז מעל קולות המנועים ואנשים שבקשר שמעתי אותו מצחקק,
צחוק לא אנושי וזר, קול אשר מילא את לבי בפחד מטומא.
נחתנו באנגליה כעבור ארבע שעות. בקבוק שמפניה נפתח על המסלול
על מנת לחגוג את הפשיטה הראשונה של בטי. האנשים נראו לי
רחוקים, קולותיהם הגיעו אלי ממרחקים עצומים. לראשונה ראיתי את
המבט שבעיניהם, מבט אשר ידעתי שנשקף גם מעיניי. לא נשארתי זמן
רב על המסלול, הלכתי אל חדרי ושם הבטתי אל המראה, לא זיהיתי את
מי שנשקף אליי ממנה. הפכתי לאדם אחר.
באירופה נשארתי עוד שנה וחצי, עד תום המלחמה. בדרך נס, למרות
כול המשימות הבלתי האפשריות, נותרנו כול הצוות של בטי בחיים.
לאחר אחת הפצצות על ברלין הצלחנו לחזור לבסיס ללא שני מנועים
וזנב מחורר לגמרי. טייסים אחדים טענו כי לבטי יש מזל שלא נגמר,
אך אני ידעתי את האמת, הוא היה שומר עלינו, מצחקק ולוחש לי את
אשר על ליבו ואילו אני הייתי עושה כבקשתו.  
אל החזרה הביתה התלוותה תחושת הקלה גדולה, חשבתי שכאשר אשאיר
את אירופה החרבה מאחורי, אשאיר גם אותו שם, סביב הסבל והחורבן
שהוא כה אוהב. בבית, עיר קטנה בטנסי, קיבלו אותי בזרועות
פתוחות, גיבור מלחמה עטור עיטורי גבורה החוזר בכבוד לעיר
מולדתו.

שנה לאחר שחזרתי התחלתי לעבוד במפעל קטן לעיבוד עצים מחוץ
לעיירה. המשכורת הייתה בסדר ומנהל העבודה היה מתחשב ונחמד. כול
האנשים הכירו אותי ורכשו לי כבוד ופאב השכונתי הוקם קיר כבוד
לכול חיילי העיר ואילו אני תפסתי את מרכזו. שם גם הכרתי את
ג'ניפר, היא הייתה מלצרית כשהכרנו ולאחר חודש של הכרות כבר
נחשבנו לזוג המוצלח של העיירה.
   את שעותינו היפות העברנו על מצוק המלאכים. המצוק היה בקצה
העיירה, בצד הדרך, משקיף על נוף מרהיב ביופיו. זוגות אוהבים
רבים היו נאספים בשעות הערב ברחבה הגדולה לצפות בשקיעה מתוך
כלי הרכב ולממש את אהבתם, שם גם אני וג'ניפר מימשנו את שלנו
בפעם הראשונה.
כאשר נדמה היה לי שכלום לא יכול להשתבש, כשחשבתי שאת המלחמה
אני יכול להשאיר מאחוריי, אז הוא חזר. זה היה בלילה לפני חמש
שנים, אני וג'ניפר כבר ההינו נשואים חצי שנה. נשארתי לעבודות
לילה במנסרה יחד עם חברי הטוב אמט. אמט היה מבוגר, כבן ארבעים,
למלחמה הוא לא הלך עקב בעיית השתייה שהייתה לו. גם בלילה הזה
אמט שתה, ובכמויות. עוד לפני חצות הוא כבר היה שיכור כלוט. הוא
ניבל את פיו ללא הפסקה, שר שירי זימה וצחק. עיניו נאורו כאשר
הוא ראה את ג'ניפר באה לבקר אותי, מביאה עמה תרמוס מלא בקפה
חם. לפני שהספקתי להגיב אמט כבר היה על ג'ניפר, ידיו הגדולות
אוחזים בשדיה ולשונו מלקקת את לחיה. ידעתי שאמט שיכור ושאינו
אחראי למעשיו אך בכול זאת חמתי בערה בי. רצתי אל שניהם ובכול
כוחי בעטתי באמט. הוא נשנק והתגלגל על צידו, ג'ניפר קמה
מהרצפה, דמעות הפחד זולגות מעיניה. "לכי הביתה" אמרתי לה, היא
הנהנה בראשה והלכה.
הסתכלתי על אמט, המצב לא היה ממש באשמתו, הוא חיפש את המפלט
בטיפה המרה לאחר שאישתו ובתו התינוקת מתו ממחלת הקדחת לפני עשר
שנים. פניתי ללכת לכיוון מכונת השיוף כאשר לפתע השתרר שקט ביער
שמסביב. קולות הצרצרים פסקו לפתע, ויללות הזאבים לא נשמעו
יותר. עננה כבדה כיסתה את הירח המלא. הרגשתי צמרמורת מטפסת
במעלה גבי, ואז הקור המחליא הגיע, עוטף, מחבק, מלטף בידים קרות
ובלתי נראות. שמעתי את נשמתו הקצובה מאחורי והבל פיו פגע
באוזני, כיצד אני יכול לתת לאמט להתחמק מהמעשה שהוא עשה? הוא
שלח את ידיו המזוהמות אל אהובתי, אל הדבר הטהור היחיד שבחיי.
לחשושיו המשיכו להטיף לי, הלכתי אל אמט והסתכלתי עליו. הוא פתח
את עיניו והסתכל עמוק אל שלי. באותו רגע ראיתי את השתקפותי
בתוך עיניו. ידי אחזה בצווארו של אמט, והתחלתי חונק אותו, הוא
לא ניסה להתנגד כלל, הוא רק בהה עמוק אל תוך עיניי. לאחר נצח
התעוררתי לפתע, גופתו חסרת החיים של אמט עדיין הייתה אחוזה
בידי הימנית. עזבתי את הגופה והיא נפלה בשקט על הקרקע. לא
ידעתי מה לעשות, הרגתי אדם חף מפשע, הרגשתי תחושת מחנק משתלטת
עליי. לאחר מספר דקות שבהם חשבתי על מה שעשיתי מצאתי את הדרך
הטובה ליותר לפעולה.
בצעדים רגועים ובטוחים הלכתי אל הגופה והרמתי אותה על גבי.
התקדמתי אל מכונת השיוף וטיפסתי במדרגות המובילות אל פס הולכת
העצים. זרקתי את גופתו של אמט בין כמה עצים שלמים ששכבו על הפס
וירדתי אל לוח התפעול. למטה לחצתי בקור רוח על הכפתור שמדליק
את המכונה. קול המכונה המתעוררת מילא את היער השקט, ומיד לאחר
מכן פס ההולכה החל לנוע לכיוון הלוע הפעור של המכונה. קולות
קיצוץ העץ בלע את קול העצמות המתפצחות והבשר שנקרע לחתיכות.
שבבי עץ אדומים עפו דרך פתח הפלטה של המכונה יחד עם חלקי בשר
קרועים ופיסות בד. כיביתי את המכונה ורצתי אל הטלפון, חייגתי
אל משרד השריף ואל בית החולים. לאחר חצי שעה היה המקום שורץ
באנשים לבושי מדים, ואורות כחולים ואדומים מילאו את החשכה.
אמט היה שיכור, הוא מעד בזמן שתפעל את המכונה ונהרג. כך קבעה
חקירת השריף, ואילו אני זכיתי לסימפתיה רבה מצד אנשי העיירה
שריחמו על כך שראיתי כיצד חברי לעבודה נהרג בצורה כה מזוויעה.
החיים לעולם לא חזרו למסלולם לאחר אותו לילה. הפכתי לאדם רגזן
ואף התחלתי לשתות בצורה מוגזמת. לא פעם התעוררתי בלילה לקול
הבכי של ג'ניפר ששכבה במיטה על ידי. פניה החבולות העידו על כך
שלא שלטתי בעצמי פעם אחר פעם.
החמש השנים האחרונות היו כמו סיוט ארוך ומתמשך. בזמן שהייתי
שותה הוא מגיע תמיד, לארח לי חברה. ניהלנו שיחות ארוכות אל תוך
הלילה ומגע ידו כבר לא הפריע לי. פוטרתי מהעבודה אך לא היה
איכפת לי, בקושי הייתי מגיע לבית. ג'ניפר דיברה על גירושין אך
אני השתקתי אותה פעם אחר פעם.
היום בבוקר חזרתי לבית לאחר שנסעתי למשך שבוע להסתובב בהרים.
מצאתי את ג'ניפר במיטה יחד עם בחור צעיר שאני לא מכיר. ג'ניפר
התעוררה וראתה אותי מביט בהם, היא קמה מהמיטה, ערומה לגמרי
וניגשה אליי. היא התחילה לדבר שוב על גירושין ועל כך שהיא לא
אוהבת אותי יותר, נדמה לי שהמילה שונאת אפילו הוזכרה בשיחה
הזאת. האיש הצעיר התעורר כשהוא שמע את הוויכוח והביט בי נבוך.
בקור רוח מוחלט ניגשתי אל מגרת הלבנים שלי ופתחתי אותה. בתחתית
המגרה עדיין נח לו אקדח השרות שלי. לפעמים כשהייתי יושב על
המרפסת הקדמית של הבית ושותה, הייתי גם מנקה ומשמן את הנשק, כי
לעולם אין לדעת מתי הקומוניסטים ינסו לפלוש אלינו. הרמתי את
האקדח ודרכתי אותו, הירייה הראשונה פגעה בצעיר ישר בראשו. חלקי
גולגולת ומוח התפזרו על הקיר והכרית הלבנה. ג'ניפר התחילה
לצרוח אבל לא שמעתי אותה כלל. זה היה כאילו ראיתי את כול המחזה
דרך זכוכית עבה ומבודדת. הישרתי את האקדח אל ג'ניפר ולחצתי על
ההדק.
כול זה היה בבוקר וכעת כבר ערב. לקחתי את ג'ניפר יחד איתי
במכונית ונסעתי אל מצוק המלאכים, המקום ששנינו אהבנו לפני זמן
כה רב. אני רואה את השקיעה היפיפייה ואוחז בידה הקרה של
ג'ניפר. אני מתכופף לעברה, מנשק את שפתיה הקרות, נשיקה אחרונה
לאהובתי. גל הקור מציף את המכונית, אני מביט במראה האחורית
ורואה אותו בפעם הראשונה בחיי, יושב במושב האחורי. פניו
החיוורות מחייכות אלי וחושפות שיניים לבנות וצחות כשלג. "הגיע
הזמן למסע האחרון ידידי" הוא אומר לי. אני מהנהן ומניע את
המכונית, השברולט מתעוררת לחיים כמפלצת המתעוררת בזעם. הילוך
ראשון ואני לוחץ על דוושת הגז. השברולט נתקעת במקום ואז מזנקת
קדימה בקול שאגה, קצה הצוק מתקרב אליי במהירות. מאחור אני שומע
את הצחוק שלו מתגבר ומתגבר, ואז ברגע שהמכונית פורצת את מעקה
הביטחון משתרר שקט בעוד שאני וג'ניפר נופלים מטה אל התהום.