פואמה במקצבים שונים
לזכר "מסדה" ליצחק למדן
בית רם הוחלט לבנות,
בית בן מאה קומות,
אולי אפילו עוד יותר,
מעין מגדלור, הוד ופאר.
כל דבר, שהיה עד כאן
ייהרס, עוד לא ישן,
כל דבר אשר יזכיר
את העבר - דחפור יסיר!
לא עוד חומר, גבבה, קש,
היסוד יונח חדש,
זעה ודם - במקום מלט,
העבר נשכח -נותקה שלשלת.
זעה ודם -לא טיח וסיד
ובמקום העבר יש העתיד.
נגדע הקשר, נותקה השלשלת,
בניין חדש -ברזל ומלט.
וכל בנאי צעיר, חסון
בכף, במקבת - הך באון,
ביום עמל, בלילה שירה
ומחול כה סוער -אלוהים לא ברא.
ואם חבר אחד תוך עמל נופל -
איש לא יבכה, נשמח לעזאזל,
כי הרי אנו באנו בית לבנות
ולמען הבניין אף להקריב קורבנות.
לאט-לאט בלב המדבר
צץ, מתרומם בניין נהדר,
במקום בו ילל שועל ותן
בית ניצב כחול ולבן.
יום -יום הוא צומח ומתרומם
וסביבו בנאים אלמונים, בלי שם
לא רעב, קדחת, לא להט חמסין,
רק מי שהצטרף אל הבנאים יבין,
איך אפשר במדבר, בים של חולות
להקים בית, בן מאה קומות.
אך המדבר לא שתק, איים, וילל:
"אתם מתנכלים בחולות ישמעאל,
כי כאן בין גבעות אין סוף של חול
עדו שיירות עד לים הגדול
והרסתם הכל והבאתם אסון
ובמקום חול טהור -אספלט ובטון
ובמקום נאקה שאת חלבה שתינו מהעטין -
מכונית המפיצה סרחון של בנזין."
"במקום שאתם מקימים בניין
שנים רבות חי שם התן,
זה התן, שעליו מסופר בקוראן
שבבוא יום הדין
הנביא יהפוך אותו שוב למואזין
ונוסף לכך עזים וכבשים
מצאו כאן תמיד מזון טעים..
..הכותל המערבי ? זאת יודע כל בור,
שאליו היה סוסו של הנביא קשור,
הסוס שעליו הנביא עלה לשמיים,
אנו קשורים לכותל במשך שנות אלפיים.
הגבלתם מדבר נהדר, ללא-גבול.
כאילו סוס אציל קשרתם ליצול.
"..אבל אנחנו לגן עדן הפכנו שממה!"
"גן עדן ? זה בית ללא נשמה!
האם בגלל בית כזה כדאי לכם למות ?
והעיקר מה לכם פה? ובאיזו זכות ?
הרי ידוע, שהמלאך שבידו חרב אש
את אבות אבותיכם מגן עדן גירש,
ותראו לי איש, ש/יכול אתכם לסבול,
את שפתכם, את דתכם, בגדיכם - הכל,
אתם לא מתאימים לנוף המקום,
חיזרו לארצותיכם ויהיה שלום!"
"זאת היא ארצנו! האם זה חטא לבנות,
אך אנו רוצים אתכם יחד לחיות!"
"אם כך, מה יש לנו כאן לדבר,
תכריע החרב, חודה החודר,
כי כל עוד תהיו כאן יהיה המדבר מזוהם,
אך אנחנו נשטוף אותו בנהרות דם!
התאגדו יחד כל בני המדבר
להרוס באיבו בניין נהדר,
יום-יום, לילה-לילה מתוך מארב
מפילים קורבנות, אך הכל לשווא!
כל יום מופיעים על חוף הים
חדשים, כדי לבהות את הבית הרם.
המדבר רעם במאות פיות:
"לנו כל האדמה הזאת,
לנו ולבנינו המגרש והבניין,
חדלו מלבנות! לכו מכאן!
נחזיר את המדבר, נהרוס הבניין שהוקם
ואתכם טמאים נשליך לים!"
התאספו בעלי-בתים מכל העולם
והסכימו עם הבונים: "הבניין קיים!
אך היות , שאכן הסכסוך לא נפתר
על הבונים להתחלק עם יושבי המדבר,
שליש לבונים ולהם שני שלישים.."
ויענו הבונים:" אנו מסכימים!"
אך ה ם לא הסכימו וצעקו בקול:
ל הבית לנו! נשליך אותם לים!"
הפך הבית בין יום למוצב,
כששבעה בני הבתים על צבאם הרב
על הבונים השלווים הכריזו מלחמה:
"נחזיר את הבית, כפי שהיה בעבר
לרוכבי גמלים בנאות המדבר,
בדם ובאש ובחרב הנביא
ניצחון לאחינו הסובלים נביא!"
פעמיים -שלוש - ארבע -חמש
יצאו בוני הבית את המתנכלים לגרש.
הם רדפו אחריהם הרחק למדבר
ואז כינוי הוצמד להם : כובש אכזר,
אימפריאליסט! לאומן צמא לדם!"
והם רק רצו לחיות בביתם.
ובהפסקות בין קרב לקרב
המשיכו לבנות את ביתם הרם...
הפגנות, מהומות והמאורעות
הפכו למבצעים ולמלחמות,
ובמקום בחורים המחייכים במסגרות שחורות-
אנדרטות פלדה ורשימות שמות:
"אל מלא רחמים!" ובתור נחמה:
"..בזכותם קיימת האומה
וכל הבניין, אשר הוקם
קיים אך ורק בזכות מותם.."
קם דור חדש בתוך הבניין
מפונק ורך וגוף מעודן,
בירה ודיסקו, רוצים לבלות
וסיסמתו: "מה טוב לחיות!"
ואם להנאה מפריע פיגוע,
יש בית מעבר לים - כידוע,
ואם על "טוב למות!" התחנכו האבות,
אנחנו אומרים: "טוב לחיות!"
ולא איכפת לנו על הבניין,
שאין בו חופש ומחניק כאן,
אנחנו רוצים לרקוד ולשיר
למרחקים לנסוע ולשאוף אוויר,
כי רק פעם אחת חי אדם צעיר!"
וקולות אלה גוברים מיום ליום
כי המציאות אכזרית וגז החלום,
עד שיום אחד הוכרז על אסיפה
ובחור נאור עם עגילים באוזניים
הכריז:
"נמאס לנו הבניין המסתיר השמיים
ומגרה את עיני הרוצים בו לגור,
האם לנצח לבנו יהיה כמו צור?
פתחו את פיכם, ספרו מה כואב,
אל לכם לחשוש, שפכו מה בלב
ובסוף מה נחליט, לחוק יהיה,
נדאג לעתיד, כי אכזר ההווה."
שאל אחד: "עד מתי על ילדינו למות
למען בית, כמו כל בתים, פשוט ?"
והשני אמר: "שמא אין לנו זכות
לחיות בתוך הבניין המפואר,
כשעדיין באוהלים חיים בני מדבר?,"
והשלישי קבע: "נפסיק ללחום,
נתחלק אתם ונהיה בשלום.
יהיו פחות חדרים, אך לא אצטער,
החיים הם הנכס היקר ביותר!"
עודו בחזית נמשך הקרב
ובעורף הפגין המון נאור ורב:
"אל לנו לחכות אף יום
נוסף!
אנחנו רוצים שלום
מיד! עכשיו!!"
ולפתע הופסק כל הדיון,
בפתח הופיע בחור גברתן,
כיפה על הראש ועל גופו טלית קטן.
נרתעו כולם, כמו נוצרי למראה השטן
וכולם הצטעקו יחד: "לך, לך מכאן!"
נישק הבחור את "ארבע כנפות"
וענה להם בכל בוטח:
"אל תשכחו שגם לי זכויות
ועדיין אינני בביתי אורח.
כי אם תעיזו על חלוקה לדבר,
אני עוזב את מגורי ולביתי חוזר
ואויה לזר, שירצה חלק בבית
ברובה ודחפור אעקור כל זית
שירצה סביב ביתי לשתול,
לסמן ש ל ו שייך הכל.
ואל תעיזו לקרוא לי: "כובש!",
שכבש זה הבית בדם ובאש,
לא אני הבאתי אותם מהמדבר,
שיעבדו בישובים שאותם קניתי,
כי לרשותי היה אוצר,
לא אני אסרתי על יהודים לעבוד,
כי יהודי העובד פוגע בכבוד
של הוד מעלתו "הנדבן הידוע",
שביזבז בלי הרף את כל הזהב
למרכבות ומשרתי פקידיו.
ועתה , כמו פעם עבדי הבארון
אתם מוכרים את הנשמה
וסופגים עלבונות תוך דממה
תמורת שטר וכרטיס ירוק,
כשהפריץ מביע את מורת רוחו,
על שמישהו העיז על דעת עצמו
להתגונן
ובמקום ליל יאוש
נלחם למען יום קורן!
אך אם צפוף לכם בבית -
טוסו מיד לעבר הים
ושם למען ארצם תרמו את הדם
במדים, במשרדים ב"מגדלי תאומים"
וקחו עמכם את 'אקסטזי' ומשגל,
כל דבר בהמי, מעורר וקל
קחו אתכם "ימי האהבה",
כשמתאבלת כל האומה
ובתי קפה -עם צוהל ורב,
כשבוכים ליד הכותל בתשעה באב!
אנחנו, שכאן בבית נשאר
לא נמסור אף חדר לשונא וצורר,
ואחינו, שהתנחלו על כל גבע וגיא
יסירו כל סלע ולא יאמרו עוד: "די!"
עד שהמתפוצץ יבין, שחבל למות,
כי אנו לעולם לא נוותר מהחירות,
כי אנו תמיד צאצאיו של דוד
כ א ן בביתנו נראה את העתיד.
אך כל מי בארצנו כאן נשאר
וייאוש זורע בשם החישוב הקר
ובדמיונו רואה לפניו מספר:
רבבות, מיליונים העוזרים לצר
ו ה נ ש א ר,
הוא מזיק יותר מנגיף קטלני
ילך מביתי ולבדי אשאר
וכמו פעם, אף עתה, אכה את הצורר.
כי אם אאמין ואף אתפלל,
לצדי יעמוד צור ישראל
ונגד שנינו לא יוכל אף צר,
כי מאחורי דור, שאיננו כורע ברך
ובמדבר, אף גדול הוא סולל דרך
דור עיקש, שלעולם לא נכנע
ולא מבקש תנאים בעת מלחמה,
לא מקל על האויב ולא יעזוב עמדה,
כי לו הבית ולו האדמה,
כי רק ל ו אלוהים את הבית מסר,
וכל מי שלא מאמין -ייכנע למדבר
או בארץ אחרת ייהפך ל ג ר
ושם יגור לו בבית אחר."
גבינו אל הים,
פנינו מול הדרור הזוהר,
איומים לא ישפיעו עלינו,
אנחנו נ ת ג ב ר!
עוד קומץ קטן בארץ,
החל מימי "השומר",
מול נחשול פורעים ידענו"
אנחנו נ ת ג ב ר!
אבותינו, אכולי קדחת,
בנינו, שהלכו מול קוצר,
כשפניהם לציון ידעו:
אנחנו נ ת ג ב ר!
למען הבתים, שבנינו,
נווה במדבר הסוער,
צחוק ילדינו, כי קמו:
אנחנו נ ת ג ב ר!
היד הבונה והיוצרת,
היד השותלת עץ,
היד של פטיש ואת
תיהפך לאגרוף מוחץ.
גבינו אל הים,
פנינו מול הדרור הזוהר,
איומים לא ישפיעו עלינו,
א נ ח נ ו נ ת ג ב ר! |
