[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
ב ו ס ת נ א י

א
הסיפור, שאספר לכם הוא תערובת מופלאה של אגדה, היסטוריה (שאולי
למדתם בבית הספר העממי או התיכון) וסלט פרסי של רכילות, קנאות,
קטנוניות, אשר  התייבשו כמו בוץ, ששימש יסוד לבניין מפואר של
ראשי גולה.
הטוב ביותר, לו התחלתי במשפט: "הכל התחיל בחלומו של מלך פרס,
אך אז הייתי משמיט את הרקע לסיפור בסמטת בוסתנאי בתל אביב.
אכן באחד הימים היה עלי לסדר משהו ברחוב פינס (יחיאל מיכל,
סופר, מחנך, מאבות התנועה הדתית-הלאומי. אחרי שסידרתי, מה
שסידרתי ועדיין זמני אתי, חזרתי לאט  לאט לאורך הרחוב בכיוון
לשלוש. אין לי מושג, מדוע לא פניתי לאלנבי, כדי לתפוס אוטובוס
הביתה, אך בטרם הבינותי לאן אני הולך, מצאתי את עצמי בתוך סבך
סמטאות צרות, כמו כפר סבא (!), שרעבי, בוסתנאי. כאן החלטתי
לפוש (= לנוח בלשון יומיומית) קצת באיזה בית קפה, אך שטו
הסקרנות, שלא הרפה ממני אף לרגע כיוון את צעדי אל העובר
הראשון, שבו נתקלתי  ושאל:
"סלח לי אדוני, התוכל להגיד לי מי זה או מה זה 'בוסתנאי'?"
"קודם כל, אני לא אדון, אלא מחוסר עבודה פשוט ולגבי השאלה,
אמנם אני גר כאן די זמן, אבל תהרוג אותי, אם אני יודע. אף פעם
לא שאלתי אף אחד. אם אינני טועה, שמעתי, אבל אני לא בטוח, שזה
היה מושל טורקי, שהייתה לו אישה יהודיה (ימח שמה!), אז הוא
התייחס טוב ליהודים, אז היהודים מיד, קראו את הרחוב על שמו,
כמו  המרוקנים באשקלון רצו לקרוא לרחוב על שם מלך מרוקו.."
"מה הוא שאל, מי היה בוסתנאי?" התערב  עובר אורח שני, שהופעתי
סיקרנה אותו, " זה היה יהודי עשיר, שהעביר את רכושו מפרס ותרם
לקרן הקיימת כסף, בתנאי שיקראו רחוב על שמו. אבל אתה מכיר את
הפרסים? אם רוצים להגיד שהוא קמצן, אומרים פשוט:" הוא פרסי!".
אז הוא תרם מה שתרם והיה בטוח, שעכשיו יקראו על שמו רחוב, כמו
אלנבי או בן-יהודה, אך לקרן הקיימת חשבון משלה. הביאו  את
הפרסי לכאן וקבעו שלט: "רחוב בוסתנאי". התרגז הפרסי : בעד כסף
שנתתי נותנים לי  סמטה כזאת?" אמרו לו:" תגיד תודה, שיש לך
רחוב, כמו לשלוש. יש לך מושג, מי היה שלוש? לו יכולנו, היינו
נותנים לו את אלנבי או המלך ג'ורג', אבל אי אפשר להחליף, בלי
להסתכסך עם אנגליה ואתה עוד לא מרוצה בעד כמה מאות לירות?"
"אתם לא יודעים, מה אתם מדברים!" התערב השלישי, שבמשך הסיפור
התקרב אלינו. "לולא הייתם שכנים שלי ובני השכונה, הייתי אומר,
שאין הלשון סובלת בורות כזאת. בוסתנאי הגדול זכה בסמטה כזאת,
שהבה איש לא שמע עליו. שמע אדוני, לאחר ששמעת סיפורי סבתא אלה,
אם ברצונך לקבל ממני מהמקור הראשון את הסיפור, שישמש סקופ,
וישלמו לך בעיתון טוב, אז..אתה עיתונאי, נכון?"
באין ברירה נדתי בראשי.
"מיד ידעתי, מה אתה ומה פתאום השאלות האלה. שמע, אם מוכן אתה
להזמין אותי למסעדה זו, שאנגב פיתה בחומוס ואם תהיה מבסוט
תוסיף לי ספלון קפה, אספר לך סיפור ששמעתי ישר מהמקור..,
"מבוסתנאי?"    "נכון!"
"האם קיימים עוד בוסתנאים היום?"
הו, הו, המונים. הסתכל רק לספר הטלפונים ומיד תמצא עמוד שלם של
בוסתנאים וזה רק בגוש דן. תעבור על יתר  הספרים ותוכל  להרכיב
מהם פלוגה שלמה.
היית פעם בחולון?"      "אני משם."
"ככה? תיגש למסעדת "פנטום", ששייכת לנתן בוסתנאי ותמסור לו
דרישת שלון משמעון, שהיה פעם ספק שלו ממגדנייה של עוגות. הוא
יכול לספר לך.."
"אמרת, שאתה תספר לי."     "אז אתה מזמין אותי למסעדה?"
"במקום לדבר ברחוב, נלך לשם וגם אני קיבלתי תיאבון לחומוס ושם
על יד ספלון קפה, תספר לי  הכל, שידוע לך."
"אין כמוך, אדון..יש לך שם?"
"אריה. כך קוראים לי  כולם."
"כל הכבוד. אז באמת חבל  על הזמן, נלך."
נכנסנו למסעדה, הזמנתי שתי מנות חומוס "על הכיפכ" והתיישבנו על
הכסאות זה מול זה. שמעון שבר את הפיתה, טבל אותה בתוך הצלחת
ואחרי שמילא את פיו התחיל:
"אז ככה..מה זה אין לך מחברת לרשום את דברי??"
"במקום המחברת יש לי מוח והוא זוכר הרבה דברים וחוץ מזה, אחרי
שתגמור לספר לי, אני מרשה לעצמי, לכסות את הסיפור בטיח שלי
ולצבוע אותו בצבע,  לפי שמוצא חן בעיני. הבינות? אם יש שמות,
שאני חושש שלא אזכור אותם או אשבש אותם, יש לי פנקס זה הקטן,
בו אני רושם את כל השמות, שאני אכניס אותם."
הוצאתי את הפנקס שליף שלעולם אינני  נפרד ממנו, עט 'גלובוס'
פשוט ( סגולה שאף אחד לא יגנוב אותו) ואמרתי:
"אתה יכול להתחיל. אני כולי אוזן, או שאתה רוצה קודם לגמור את
החומוס? אני יכול לחכות וגם כן לנגב את הצלחת שלי."
"תודה אדון אריה, מיד אתחיל!"

                               ב

במדינת פרס עלה לשלטון מלך, שלא מצא את ראשו ואת רגליו, בלי
השר שלו והעיקר התייחס אל היהודים, כמו פרעה זה, ש"לא ידע את
יוסף". בהיותו עובד דת זרתושטרה, התייחס אף הוא בסובלנות לדתות
אחרות וחלילה לא רצה להעביר אף אחד על דתו. אלא פשוט, במקום
כמו מלכים שקדמו לו וששאפו את חכמתם מהאל הראשי אהורא מזדא,
שפירושו "האדון החכם"  והיטיבו  עם העם, שישב בארצם מאות בשנים
והצליח בכל מעשי ידם  ובתמורה  מילאו את ארגזי משרד האוצר
האיראני במטבעות זהב לאין ספור, הושפע המלך מדברי השר, שכמו
בדת האיראנית היה מושפע כולו על ידי אהרימן, הרוח הרע. והרוח
הזה גרם לו לשנוא את העם המצליח, החי בשלווה בארצו ועובד לאל
אחר.
יום יום היה מטפטף באוזני המלך דברי שטנה ורעל:
"אדוני רב חכמה, השולט בארצות אין ספור, יאריך אהורא מזדא את
ימי חייך וימי שלטונך. אנא הטה אוזן לדברי עבדך הנאמן. הרי
ידוע לך, שאני משמש לך מגן מכל צרה ובטרם ירצה רשע איזשהו
לפגוע אף בציפורן של אצבע שלך, ידוע לי ואני מחסל אותו, מבלי
להטריד את מחשבותיו של אדוני, העסוק בדברים נעלים יותר. בזמן
אחרון מסרו לי "עיניים ואוזני המלך", הנמצאים בכל פינה הנסתרת
ביותר בממלכה, שבערי הממלכה מסתובב בחצרות היהודים  איש המנבא,
שעוד מעט יקום מתוכם אחד מזרע בית דוד ( זה היה מלך שלהם, שכבש
ארצות רבות והפך את ירושלים לעיר הבירה שלו) והוא  ימונה לשר
עליהם וזה עוד לא הכל. איש זה, אם תפרוץ מלחמה, ינצל אותה,
ירים יד נגד  הכתר שלך וילך בראש  עמו לכבוש את ירושלים ולהפוך
אותה, כמו פעם לבירה של היהודים. אני את דברי אמרתי ויעשה עתה
מלך רב חכמה, מה שברצונו לעשות, כדי למנוע אסון כה גדול."
"ומה דעתך, עבדי נאמן והיקר לי מכל השרים?" שאל המלך.
"לו אני מלך, הייתי נותן צו למפקדי השוטרים, שילכו  מבית לבית
בכל ממלכתך ואם ימצאו איש מזע בית דוד, ימיתו אותו בו במקום
ואת כל קרוביו יאסרו באזיקים וישליכו לבור עמוק וחשוך, השורץ
עקרבים, עכבישים ונחשים ושם יחזיקו אותם על לחם יבש ומים, עד
שיוציאו את נשמתם הטמאה.
"אכן, זהו בדיוק שעלה בדעתי", הסכים אתו המלך.
מיד הוצאו פקודות מתאימות בכל ערי הממלכה ופקידי המלך התפזרו
בכל רחבי הממלכה , הרגו כל צאצאי בית דוד והשליכו לתוך הבורות
את קרוביהם.
עד היום, בו  חלום מוזר ונורא פקד את המלך הישן. הנה הוא עומד
בבוסתן מפואר, זהו גן פירות בלשון הפרסית והוא ניצב בו, כשהוא
אוחז בידו גרזן גדול , מניף על  העצים, והך, מגדע אותם
אחד-אחד, כשכל הפירות מתפזרים סביבו, כמו דמעות של קורבנות
תמימים. מונחים האילנות סביבו, כמו חללי נרצחים, אך עוד נשאר
עץ אחד, שלא נפל. ניגש אליו המלך והניף את גרזנו, כשלפתע הופיע
לפני העץ זקן מכובד, בעל זקן שיבה ארוך וקרא בזעם על המלך:
"עזוב את העץ הזה!"
באומרו זאת  עקר מידי המלך את הגרזן והיכה בו במצחו. נבהל מאוד
המלך מפני הזקן, שהמשיך לצעוק עליו, כמו על נחות דרגה או פושע
נקלה:
" רשע מרושע שכמוך. לא די לך שגדעת את כל עצי שבגינתי, השחתת
את  הפירות, שנתנו ואתה עוד מעיז להניף גרזן רוצחים על  העץ
האחרון, שקבעתי אותו לנצר של מה שזרעתי. אם תעיז לפגוע גם בעץ
האחרון זה, דע לך  שבטרם תחלוף שנה, יקח   אנגרה מיניו (=הרוח
הרע) את נשמתך הטמאה , האויב יקרע ממך את ממלכתך  וכרך ימחה
לנצח. זכור רשע, כי הזהרתך!"
אחרי דברים אלה נעלם הזקן (דוד המלך? אליהו הנביא?) והמלך
התעורר, כשלבו פועם בו בחזקה.
מיד הבהיל את כל  חכמיו ופרשני חלומות וכשכולם לא הניחו את
דעתו, נמצא חכם יהודי (הזוכרים אתם את הסיפור:" Vשולטן
והאריות?), ששאל את המלך:
"יואל נא, הוד מלכותו לגלות לי, מהי הגזירה האחרונה, שהוד
מלכותו  גזר?"
גילה לו המלך ומיד  הגיב החכם:
"חוששני שרצח זה של צאצאי  זרע המלך דוד, זעזע את סעיפי השמים
ועלול  לגרום תוצאות לא נעימות, הן לגבי כבוד המלך  וכן
הממלכה, שבה נעשו דברים אלה." נבהל המלך  בזכרו את  דברי הזקן
ושאל את החכם:
"מה עלי לעשות, כדי לרצות את השמיים?"
"סבורני, שהדבר הראשון שעל כבוד המלך לעשות, לשחרר את
המסכנים, הנרקבים בתוך הבורות ונוסף לכך להיטיב עם אלה, שנשארו
בחיים."
ציווה המלך על פקידיו להתפזר בכל ממלכתו, לבקש מי נשאר מזרע
דוד המלך והביאוהו לפני." התפזרו השוטרים והוציאו מאחד הבורות
איש זקן. שערותיו הלבנות ירדו לו עד למותניו, ציפורניו
הצהובות היו מעוקמות, כמו אצל  חית טרף ועיניו כהו מלראות בגלל
שהותו חודשים ארוכים בתור הבור החשוך. נרתעו הפקידים מהקורבן.
איך יביאוהו בצורה כזאת לפני המלך. אמרו לו:
"בוא ונרחץ אותך, נתקין את גופך ונלביש אותך בבגדים יותר יפים,
על מנת שתראה את המלך".
לא האמין הזקן ואמר להם:
"הביאוני, כמו שאני לפני המלך, כי דבר לי אליו!"
הסבירו לו, שלבו של המלך נהפך לטובה ליהודים. לא האמין להם.
הביאוהו לפני המלך והמלך פתח מיד בהצהרה:
"דע לך, כי מצטער אני מאוד מה שעשיתי ועתה ברצוני לתקן את
העיוות. הגד לי רק, אם ידוע לך, היכן עוד נמצא יהודי מזרע דוד
המלך ואיטיב עמו."
ענה לו הזקן:
"עשרות ואולי מאות צאצאי דוד המלך השמדת ועכשיו רוצה אתה, שאני
אגלה לך את אחרון הצאצאים. מוטב, כי תערוף מיד את ראשי, בטרם
אגלה לך. אמרו משרתיך, ששינית את דעתך לגבי בני עמי, אך האיש
שהסית אותך ויביא לאובדנך, מסתובב  עדייו חופשי ויום אחד יבצע
את זממו."
אמר החכם היהודי, שפירש את חלומו של המלך ולא היה אחר, מאשר
חותנו של  חנינאי, אביו של בוסתנאי:
"אדוני המלך, אם הבינותי היטב את דבריו של הזקן הזה מוכן הוא
לגלות לך את מי שאתה מבקש, אך הוא לא סומך על יועצך, השר שלך,
שהסית אותך לבצע פשעים כאלה, תוך הנחה, שהשמים בוודאי יענישו
אותך ואז יעלה הוא על כס המלכים. וכך עד  שלא תעניש את  האיש,
שלא היסס לסכן את עתיד ממלכתך, הוא ימשיך לשתוק. וכדי לשכנע
אותך, שכל דבריו של השר שלך, הם שקר, הייתי מציע להוד מלכותו
להציץ  בספרי היסטוריה, שמזכירים של קודמיך רשמו יום יום על
מעשי המלכים, ואז תוודא, שבמשך מאות שנים לא שכחו היהודים מה
עשה  המלך כורש למענם ותמיד הוכיחו את נאמנותם לארצם. עליך
להחליט עונש למסית, שהפך א ו ת ך  לרוצח, או שתיקת הזקן,
שעלולה חלילה לגרום למות של אחרון צאצאי של המלך דוד."
המלך החליט מיד:
"אסרו את הנבל, ששימש פעם אצלי שר והשליכו אותו לתוך אותו
הבור, בו ישב הזקן המסכן הזה!"
קפצו בשמחה הפקידים, שלא סבלו את השר, אסרו אותו  בכבלים
והשליכו אותו לבור החשוך . בעת נפילתו שבר את רגליו, אך איש
לא שם לב לצעקות כאב שלו. כאשר שבו והודיעו למלך, שהפקודה
בוצעה והשר מונח בבור עמוק וחשוך, מלא עקרבים, עכבישים
ועכברים, פנה  אל הזקן המלך:
"ועכשיו, שהוכחתי לך, ששונא עמך נענש, האם תהיה מוכן למסור לי
היכן נמצא צאצא האחרון של המלך דוד .
אמר הזקן;
' בת אחותי היא האחרונה שנשארה בחיים והיא הרה לחנינאי, שהיה
האחרון לבית דוד  והוצא להורג יום לאחר  שנשא אותה לאישה.'
המלך ציווה מיד להביא את האישה ההרה תוך זהירות מירבית. השכיבו
אותה על  העגלה המרופדת  בשמיכות רכות ולאט ובזהירות הסיעו
אותה לארמונו של המלך. מיד הושכבה האישה במיטת זהב והמלך
הפקיד לרשותה משרתים ומשרתות, שיטפלו בה וישגיחו עליה כעל בבת
העין.
                                   
                                     ג
                                   
כאשר ילדה אלמנתו של חנינאי תינוק, קראו לו כולם, פה אחד -
בוסתנאי, לזכר החלום שהמלך חלם. כאשר גדל נקרא על ידי המלך,
שיבוא לפניו. תשובותיו הנבונות של  הנער הפליאו את כל הנוכחים
.מה שעוד יותר הפליא את הנוכחים הייתה התנהגותו של הנער, אשר
ניצב בלי תנועה לפני המלך בלא כל תנועה. עד שקרה, כי זבוב
טורדני עקץ אותו ברקתו. גם אז לא הרים הנער את ידו, כדי לגרש
אותו או לנגוע במקום, שנעקץ. ראו זאת הקרובים למלך ואף המלך
בעצמו נדהם, כאשר הנער לא הגיב, לא התגונן מפני הזבוב המכאיב,
כאילו לא הוא נעקץ.
"הגד לי חביבי, שמא תוכל  להסביר לי את סיבת התנהגותך, לא אומר
מוזרה, אך לא  מקובלת אצל כל אדם, ובפרט אצל נער."
"הוד מלכותו" השיב לו הנער, סבורני כי התנהגותי טבעית ולא
סרתי ממסורת אבותי, שלימדוני, שאין אדם, אף הקרוב ביותר אל
המלך, צוחק בנוכחותו או חלילה מרים את ידו.."
"אכן מסורת  אצילית היא והלוואי כל הנוכחים כאן התנהגו, כמוך.
ראוי אתה לשמש דוגמה לעמך ואם תקבל  כתב ממני, תוכל לכוון את
עמך, כפי שאתה חושב, שמן הראוי להתנהג."
לא עברו ימים רבים ולשמחת כל העם, שאהב וכיבד את צאצא הצעיר
של בית דוד, נתמנה בוסתנאי ל ר א ש  ה ג ו ל ה. עד גיל 16
מילא את מקומו, החכם המקורב למלך, הרי הוא חותנו של חנינאי
ושימש כנציג של  הישיבות  בבבל.
כשמלאו לו 16 שנה, דרש העם, שבוסתנאי  בעצמו, בלי כל אפוטרופוס
ישמש ראש הגולה. אך ממלא המקום של ראש הגולה לא הסכים למסור
לבוסתנאי את האחריות
הכבדה, החלה על ראש הגולה, וטען, שפעולה כזאת אינה יכולה
להתבצע בלי הסכמתו של  המלך.
אין זאת, כי על אף שינוי בהתנהגותו של המלך, לא שכחו בשמים את
מעשי  רצח, שביצע כלפי ביתו של דוד המלך ואיומו של  דוד המלך
הזקן -התממש. הערבים, שצצו ממדבר ערב, השתלטו במהירות על כל
הארצות, שהתקיפו מהירי פעולה, קנאים להפיץ את דתו של נביאם,
להוטים לשלל רב, שלא יכלו להשיג במלחמות בין השבטים. פרס נפלה
ובמקום המלך הפרסי עלה על כס מלכי כל הארצות עומר.
בוסתנאי התייצב, ללא היסוס בפני החליף עומר, וזה תוך רוחב הלב
העניק לו את כל הסמכויות, שהיו עד אז בידי ראש הגולה. הופעתו
האמיצה של הנער  הרשימה את כובש הארצות ונוסף על המשרה המכובדת
נתן לו עומר לאישה את איזדונדאד, בתו השבויה של  כוזרו, מלך
פרס. החליף בעצמו נשא את אחותה ועל ידי כך הכיר בצורה רשמית
בזכויותיו של בוסתנאי כאחד מיורשי השלטון של מלכי פרס
בוסתנאי, שבהיותו בחצר  המלך הפרסי, התמצא בנוהג רכישה של לב
השליט על ידי מתנות "לא מחייבות" , הרשה לעצמו, בשם העם היהודי
לתת לעומר מתנה בסכום   52.000  זוז.
   אך יותר מאשר המתנה הכספית העריך  המנצח של פרס את עזרתם
של היהודים, אשר מבלי להלחם באופן גלוי במלכי פרס, שבשנים
האחרונות לחצו על  עדות המיעוט   היהודים וכת הנוצרים ונפשם
כילתה לשינוי. אין זאת כי עומר העריך את עזרתם, כי על אף
קנאותו הדתית  וגאוותו כחליף של עם, אשר קיבל את הדת הנכונה,
לא היסס  למנות את בוסתנאי לראש קהילות היהודים בבבל. בניגוד
לנוהג המקובל בימי שלטון המוסלמים הוענקו לבוסתנאי תפקידים
מדיניים ואף שיפוט על כל בני הקהילה, שבימיו הפכו לקיבוץ מאוחד
תחת שרביטו של שליטם היהודי. כדי להגביר את סמכותו ניתנה לו
רשות לשאת טבעת-חותם, שעל ידה  יכול היה לתת  תוקף רשמי
לתעודות ולפקודות. אם תרצו לדעת, מה היה הסמל שהיה חרות על
הטבעת ושאותה נשאו אחר כך כל ראשי הגולה. לא מנורה ולא מגן
דוד. לא! זבוב, שפעם עקת את מצחו של הנער והוא החזיק מעמד ולא
הגיב.
עם הימנותו של ראש הגולה באו ימים טובים ליהודי בבל ופרס. אבל
גם בארצות אחרות כל היהודים המושפלים והנרדפים היו פונים אל
בוסתנאי, שיתערב לטובתם ויציל אותם מהצרה ומידי לוחציהם.
השלווה והשקט לא ארכו זמן רב. האירועים באימפריה החדשה נתגלגלו
במהירות וראש הגולה צריך היה כל הזמן להיות ער ולהחליט למי
הוא.
עומר מיטיבו של בוסתנאי נרצח ביד רוצח שכיר, עתמן יורשו נפל
בשדה הקרב, כשהוא  מדכא מרד, שפרץ  והקושרים העלו על כס
החליפים את עלי, חתנו של מוחמד. עתה נתפלגה הממשלה, כשבראשה
עומדים שני שליטים. מואויה, קרוב לעתמן שנהרג ועלי. יהודי בבל
ופרס תמכו באופן טבעי בעלי. נמצא אפילו יהודי, שבדרך הסוד
הכריז, כי רק עלי ראוי להיות חליף, כי עליו נחה רוחו של מוחמד,
כפי ש רוחו של משה נחה על יהושע. כאשר נלכדה עיר אחת, יצאו
היהודים מגדרם. תשעים אלף יהודים ובראשם ראש הישיבה מר-יצחק
התייצבו לפני החליף, לתת לו כבוד. עלי קיבל אותם בסבר פנים
יפות ובתמורה העניק להם כל מיני   זכויות  והעיקר למנהיגם לראש
הישיבה. מאז  התחיל ראש הישיבה להיקרא ג א ו ובמסגרת פעולתו של
הגאון היו תפקידים, שאפילו ראש הגולה, שעמד בדרגה גבוהה ממנו,
לא יכול היה ליטול אותם ממנו. עתה נפתחה  בין שניהם תהום של
קנאה ותחרות מתמדת "למי למי יש יותר כבוד!" המציאות שמה קץ
לתחרות וקבעה תחומים ברורים לשניהם. מעתה  נסוגו ראשי הגולה
לצד האדמיניסטרטיבי, לשתדלנות אצל שליטי העולם למען עמם , אך
ההיסטוריה רשמה  עתה  התחלת
ת ק ו פ ת  ה ג א ו נ י ם.

                                         ד              

בוסתנאי בן חנינאי נפטר בשנת  670   בערך בהיותו בן 52 .
מהנשואים עם בתו של מלך פרס מולדו לו שלושה בנים ובנוסף לכך
היו לו משתי הנשים היהודיות שני בנים. מכל אלה היה בן אחד, בנו
של  בת מלך פרס, אהוב מאוד האב, ייתכן כי בעורקיו זרם דם
מלכותי ואותו הועיד להיות יורשו במשרת ראש הגולה. רגשותיו של
האב עוררו רק קנאה בלבבות של שני הבנים מהאמהות היהודיות והם
הפיצו בכל מקום  שמועה, שלא ייתכן שעבד , בנו של נוכרייה שבויה
יהיה לראש הגולה. הם הסתמכו על התלמוד, שקבע, שאמנם בנו של
בוסתנאי היה עבד, כל עוד שלא הוכיח שהוא או אמו נעשו לבני
חורין על ידי שטר -שחרור. המאורעות התגלגלו במהירות וכל יום
הצביע על אופיים  של המעומדים לראש הגולה. הבנים של האמהות
היהודיות לא  היססו לתחבל תחבולה, איך להיפטר מאחיהם ואף חשבו
למכור אותו כעבד, אף שהדבר הזה היה מעורר שערורייה וכל מי ששמע
על תוכניתם ראה בזה מעשה נבלה. ושוב התחלקה הקהילה לשני
הצדדים. בפרט געשו תלמידי הישיבות, אשר  חלקם תמכו בבנו האהוב
של בוסתנאי ואחרים, שהחמירו בענייני הדת. לאחר שלא הוצג שטר
שחרור הרי מבחינה החוקית היה  בנו של בוסתנאי מבחינת עבד. אלה
טענו כך ואילו אלה כך. חסרו רק  הפרשנים המדיניים ופרשני דת
מטעם הטלוויזיה, כדי  לשתף בוויכוח את "האזרח הרשאי לדעת".
כאן התערבו החכמים, שטענו, כי זה לא יתכן, שבוסתנאי שהיה יראה
שמים יחיה עם אשתו  בחטא במשך שנים ובהיותו איש נבון לא הוציא
מיד שטר שחרור ולא  גייר את אשתו, על מנת שבניה יהיו יהודים
כשרים. כאן התערבו קרוביהם של  איזדונדאד, שמילאו תפקידים
מכובדים בשלטון הערבי  והכריעו את דעת השלטונות לטובתה.
חנינאי, שהיה  שופט ראשי (" דיינא דבבא") נתן לאיזדונדאד  שטר
שחרור והבכור בבניה נשא לאישה אחת מבנות חנינאי.  מאז התפזרו
צאצאי האשה הפרסית בין המשפחות היהודיות המכובדות ביותר, אך
ראש הגולה הראשונים אחרי בוסתנאי היו צאצאיהם של בניו מאשתו
היהודיה. גם צאצאיה של האשה הפרסית שימשו ראשי-הגולה ובין אלה
התבלט  זכאי, בו הדור הרביעי לבוסתנאי. במשך כל תקופת הגאונים
נמשך בהלכה הוויכוח העיקש  בשאלת שוויונם, אך לא הוסיף ולא
הוריד  מהפרק המפואר של שלטונו של בוסתנאי בן חנינאי, צאצא
האחרון מזרע בן דוד, שנותר לפליטה אחרי הטבח שעשה  השליט
הפרסי.
"זהו!" סיים  שמעון תוך אנחת הקלה, "השיעור נגמר. האם זה שווה
לפי דעתך בקבוק "מכבי"?
"בהחלט, אדוני, גם אני אזמין בשבילי. לא יאומן, אך  דפי פנקסי
התמלאו, כמו אף פעם. לחיים! עכשיו גלה לי את האמת, מר שמעון,
מה בעצם מקצועך, מלבד להיות שליח, המביא עוגות מהקונדיטוריה
לבית הקפה 'פנטום'. אמרת "השיעור נגמר!" האם לא שכחת את עצמך,
אדוני המורה, כי שיעור כזה לא שמעתי זמן רב. נו , היית מורה?"
" אמנם. בגלל מחלה שפגעה בי, הייתי נאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת.
אף על פי כן קוראים לי מזמן לזמן להיות ממלא מקום, בפרט המנהל
שזוכר את הידע שלי בהיסטוריה, אך להיות ממלא מקום בימים אלה עם
נוער המוזנח, המחזיק בתוך תיקו חבילת קונדומים ובכיס האחורי
קופסת סיגריות ואולי אף 'גראס' קשה להעביר שיעור על בוסתנאי.
"זה פשוט לא מעניין אותנו!" הם אומרים בגלוי, אז מוטב כבר
להיות שליח או עוזר בחנות בנוסף על הפנסיה, שאינה הופכת אותי
לרוטשילד, אך אינה מאפשרת למות. אגב קבלתי הזמנה לצאת לקורס
למורי דרך, אולי באמת אעשה זאת. אוכל  להכניס לרוצים לדעת, תוך
הנאה של נסיעה, קצת מתולדות הארץ. נו, עלי לזוז, כי עוד יחשבו
שקרה לי משהו. תודה בעד הכיבוד ושלום!"
"תודה לך מקרב הלב ואני מקווה שנפגש עוד פעם בשעת טיול בארץ,
כשאתה תשב על יד הנהג ותרביץ לנו תורה מתולדות הארץ. שלום מר
שמעון ובהצלחה!"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כמה ימים יש
בשלושה ימים?


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/10/01 15:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה