בבוקר כל המורים בבית הספר התנהגו אליי בצורה משונה. אבל זה לא
הפריע לי, כי כשאני הדס ותומר רצינו להמשיך ולתכנן את התוכניות
שלנו והם לא הפריעו לנו, ככה תיכננו במשך כל היום איך נחזיר את
אור וחשבתי כמה אמא שלי תהיה שמחה שהיא תראה אותו, וכמה היא
תהיה גאה בי.
בסוף היום הלכנו שלושתנו הביתה ביחד, עדיין מתכננים מה לקחת
לקראת "מבצע אור" כמו שתומר קורא לו (תומר אמר שלכל מבצע חשוב
יש שם, אז בסוף החלטנו על זה למרות שהדס חושבת שזה נשמע כמו שם
של מבצע בסופר), כשהגענו לבניין לא הצלחנו לעלות הביתה בכלל כי
היו המון אנשים בחדר מדרגות, מזל ששלושתנו קטנים ויכולנו
להתגנב בין האנשים לבית שלנו. כשנכנסתי הביתה ראיתי שכל ההמון
אנשים האלה באו אלינו וכולם היו מאוד עצובים, פתאום ראיתי את
דוד צחי רצתי אליו ושאלתי אותו בשקט למה יש בבית כל כך הרבה
אנשים ולמה כל מי שבא אלינו עצוב? הוא לחש לי בשקט שלא עכשיו
ושהוא יסביר לי אחר כך, כשאני אהיה יותר גדולה, כי אז אני
אבין.
אני החלטתי, אני לא רוצה לגדול כי כל האנשים הגדולים הם תמיד
עצובים. אני מעדיפה להישאר קטנה ולהמשיך בתוכנית שלי ושל תומר
ושל הדס! שהיום בלילה נצא כולנו ביחד כדי להציל את אור
מהערבים.
ועכשיו אני צריכה ללכת, יש הרבה דברים לארגן עד הלילה. זו דרך
ארוכה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.