אנחנו יושבות בבית החולים. תמיד זאת אני שמבקרת אותה, עוד לא
יצא לנו ההפך. יום אחד בטח יצא לנו ההפך, וזה יהיה הולם יותר.
זה יעשה פלאים לזרימה של השיחה.

הגב שלה קבוע, רק הכתפיים זזות. היא מתרכזת בלעיסה עכשיו. זבוב
חג מעליה בעיגולים, מתכנן להתנפל על השאריות שלא יוותרו בצלחת.
מזמזם. איך זה לא משגע אותה? כל העולם כולו סוגר עליה והיא
בשלה, מדייקת את זווית היד כשהכף מתקרבת אל השפתיים.

דוקטור ויינברג אומר שהיא צריכה לאכול פחות, ולאכול אחרת.
שהעורקים שלה נראים כמו משהו מצחיק עכשיו. כמו חדר מרופד,
נניח. או כדור ספוג קטן, עגול ואדום, מהסוג שליצנים שמים על
האף. או העמודים הפנימיים של העיתונים כאן. או משהו אחד. או
משהו אחר. לא, זה לא באמת משנה לי כמו מה.

שקט ליד השולחן ואולי מתוך רחמים על המאזינים הסמויים שאין לנו
היא מחליטה לדווח בפירוט על השכנות שלה לחדר. אחת מהן קוראת לה
'שלוש' במקום 'ישראלה'. הן נמצאות בחדר שלוש, והיא נמצאת במיטה
שלוש. מצחיק להן. האחיות אוהבות אותן. המילים קולחות ביניהן.
רק הילדים לא באים מספיק לבקר.

אני מפנה את המבט, משעינה את המצח. מחניקה פיהוק. ''זה טוב שיש
לי לב," היא אומרת, "ככה הבשר שלו מפריד בין ההתקף לבין
הריאות. ככה האוויר עוד יכול לזרום חופשי. הנה, תכף יצוף כאן
כל הרעד הפנימי, ואני אוכל לנשום את הסירחון של הפחד."