הסיפור הזה מוקדש לילדה שפעם הייתה הילדה הכי יפה בגן.

היא הייתה הילדה הכי יפה בגן, אבל כשמישהו חייך אליה היא הייתה
בטוחה שזהו חיוך של רחמים...

הימים עברו והילדה גדלה, הילדה הזו איבדה בדרך את האדם החשוב
לה מכל, האדם שגידל אותה, אבל כששאלו על זה בבית-ספר היא אמרה
ש'הכל יהיה בסדר'. היא לא באמת האמינה ב'לקחת הכל בקלות' או
ב'לחייך ולהישאר אופטימיים', בתוכה היא בכתה אבל אסור היה
שמישהו יידע כי הילדה הכי יפה בבית-ספר רצתה רק להיות נורמלית,
נורמלית לפחות כמו כולם בחברה הגבוהה הזו שהיא הגיעה אליה.
היא לא רצתה להיות הילדה שאיבדה הכל או הילדה שמרחמים עליה אז
היא החליטה שהיא רוצה להיות בדיוק כמו כולם. הבעיה היא
שהחוויות הפכו אותו לילדה אמיתית יותר, רגישה יותר... ובשביל
להיות נורמלית כמו כולם בחברה הגבוהה היא הייתה חייבת להילחם
ברגשות האלו. הזמן עבר והיא התאמצה כל-כך שהכל יהיה נורמלי ככל
האפשר, היא חייכה כמו כולם, הוציאה בגרות מלאה כמו כולם, היא
התאימה את עצמה לחברה וחייכה כמו כולם, היא לא הייתה קרובה מדי
לאף אחד, בדיוק כמו כולם בחברה הגבוהה, אבל בתוכה התנהל המאבק
כי לא כמו כולם... היא הרגישה לבד, ובכל פעם שהילדה היפה הזו
ראתה אדם אמיתי היא חשה בתוכה את הצורך להתקרב, להתחבר, אולי
אפילו לבכות אבל היא פחדה כל-כך... מה יגידו כולם? ואם זה לא
ילך הם עוד עלולים לשלוח לה איזה חיוך מרחם...
הילדה גדלה והפכה לאישה צעירה, והנה הגיע הזמן להתגייס לצבא,
אבל בגיל צבא לכולן כבר היה חבר ורק היא נשארה לבדה, היא כל-כך
פחדה שיגידו משהו, ואולי אפילו יחייכו אליה חיוך מלא רחמים.
ואז היא פגשה אותו, את בובת הסמרטוטים היקרה שלה.

אני באמת לא יודע... אולי בשלב כל שהוא אהבת אותי באמת, אולי
הרגשות התפתחו עם הזמן, הפחד שלך מקרבה היה שם מהיום הראשון
שראיתי אותך באותו בסיס מקולל, איפה שהוא בעיניים שלך כבר
ראיתי אותך מתייסרת כמו חיה בכלוב, נלחמת בסורגים ומבקשת לצאת
אל המרחבים, כמה כאבה לי ההתחלה הזו שהשקעתי את כל כולי ואת
מצידך 'רצית-לא רצית' ללא הפסקה, אני לא אשכח לעולם את ההערות
שלך כשיצאנו בפעמים הראשונות, זה נראה אז כאילו בדקת את
הסבלנות שלי כלפייך, ואני הייתי צריך להילחם בקול הזה בראשי
שאמר לי לעזוב ולשכוח, משהו בי רצה אותך, משהו בי רצה לשחרר
אותך מכלוב נשמתך.
הרי גם אני הייתי כלוא לאורך שנים, אם הייתי חושב אז שזו
ההרגשה שנתתי לאותה בחורה ששחררה אותי מכבלי הפחד אני מניח
שהייתי נועל את עצמי במרתף כל שהוא ולעולם לא יוצא. אולי רק
היום אני מבין כמה כאב גרמתי לאותה בחורה שהייתה איתי כמעט
ארבע שנים, והיום... אחרי שאת... שניסיתי לשחרר, שאהבתי בכל
לבי, שבילית איתי בכאב ובאושר כמעט שנה מחיי, היום אני כואב את
הכאב שהיא חשה אז.

עוד מעט יומולדת תשע-עשרה לילדה שהייתה הילדה הכי יפה בגן, הוא
רוצה אותה, היא יודעת את זה, למה אותו? הוא שונה מכל מי שהיא
הכירה עד עכשיו, הוא אמר לה בכנות הכל מההתחלה, הוא מעולם לא
שיחק איתה משחקים, הוא לקח אותה לטייל על שפת הים בפגישה
הראשונה שלהם, התעקש לקנות לה משקה-קל מאיזה קיוסק מפוקפק ולקח
אותה לשבת על הסלעים בשפת הים, במקום שהוא הכי אהב בעולם,
ושם... הוא קרא לה את שיריו, ודיבר אליה וסיפר על עצמו.
הוא לא ניסה להרשים אותה, הוא לא קרא לה שירי אהבה, השירים שלו
היו מלאי כאב, מלאי שנאה עצמית, מלאים בכלובי-נשמות... כמו
הכלוב שלה...
הוא היה יותר פשוט מכולם מבחוץ אבל בפנים מורכב ומבין, הוא אמר
לה ש'הוא יכול לראות דברים על אנשים', היא ידעה שזה נכון אבל
היא פחדה, היא פחדה שהוא רואה את כלוב נשמתה.

בתוך הראש שלי הגשם יורד ללא הפסקה, ואני צועק לך בלחישה,
ממלמל ובוכה, בוהה בארבעה קירות שלא מכילים בתוכם אותי ואותך.
ארבעה קירות מקוללים ובתוכם אני לבד.

בתוכך אין יותר מילדה קטנה, שבוכה לתשומת-לב, שרק רוצה חיבוק
חם... אבל את בוכה בדממה, שאיש לא ישמע, בוכה בדממה משום שאת
פוחדת שיסטרו במקום שיחבקו, או גרוע מכך - שיביטו בך ברחמים
ואולי אפילו יחייכו...

כולם ראו אותך, כולם הביטו בך, ואת פחדת מהם כל-כך, אבל רק
אני... רק אני ראיתי אותך מבפנים, הבטתי היישר לתוכך וראיתי
ילדה מפוחדת שרוצה כל-כך קרבה אבל מפחדת ממנה כמו מהמוות,
וכשכולם ראו אותך כבחורה חייכנית ונחמדה, אני ראיתי את האדם
הסגור שבך, את הפסימיות שבך, את ההרגשה שלך של 'מה הטעם? בשביל
מה אני חיה?' כמו שביטאת בעצמך פעמים כה רבות.

הילדה הכי יפה בצבא רצתה חבר למופת, היא לא רצתה שהוא יקלל
לעולם, היא לא רצתה שיהיה לו הומור שלא לטעמה, היא לא רצתה
שהוא יעשן, שהוא יתרגז, שהוא ישנא, שיהיו לו דעות עצמאיות
ושונות... אמיתיות, היא רצתה שהוא יהיה יפה כשהיא תוציא אותו
החוצה לראווה לעולם, אז בהתחלה היא העירה לו רק על הדברים
הבולטים ביותר, היא גם ככה לא חשבה שזה יימשך יותר מדי זמן,
הרי הוא עלול לראות כמה היא מפוחדת באמת אם הוא יתקרב אליה
מספיק. חבל רק שהילדה לא ידעה שהוא ידע כבר מההתחלה, וכשהגיע
המבחן הילדה נכנסה לפאניקה מוחלטת, ואם חס-וחלילה העולם לא
יאהב את בובת הסמרטוטים שלה? מה היא תעשה? ואם הם יצחקו עליה?
או... או אולי...
אולי אפילו יחייכו אליה ברחמים...
אז היא הייתה בהיסטריה, היא אפילו נפרדה ממנו, לא באמת... היא
לא יכלה להתרחק, היה חסר לה החום הזה שהיא מתאמצת כל-כך להתכחש
לו...
אחרי כמה ימים היא החליטה שהיא תתעלם מהדעות של אנשים אחרים
לראשונה בחיים שלה. בתוך תוכה היא ידעה שרוב הדעות הרעות באמת
הם בתוך ראשה בלבד ולא בתוך הסובבים אותה, אז היא חזרה אליו,
למרות שמעולם לא נפרדו באמת...
אבל אז הפחדים חזרו. הילדה הזו, היא חייבת להרגיש טוב ביחס לכל
העולם, ואז מגיע יום יחיד בו היא מרגישה את עצמה באמת; ביום
הזה היא רוצה לנפץ את כל הנורמות, היא רוצה להיות עצמה מבלי
להתחשב באף אחד מסביב, אבל כשהיום הזה עובר היא חוזרת לכלוב
ובוכה לעצמה חרישית ושוב היא מתאמצת להיות הכי בסדר עם כולם
והכי נורמלית בעולם, ובכל פעם שבובת הסמרטוטים שלה ניסה להעיר
לה על זה היא התפרצה וכעסה: "מה אתה חושב?! שאני פסיכית?" הוא
לא חשב שהיא פסיכית, אבל הוא חשב שהיא צריכה עזרה, הרי גם הוא
היה בכלוב הזה פעם והוא לא 'פסיכי'... אבל היא העדיפה לפעמים
לכנות אותו 'פסיכי' בראשה עם כל תירוץ אפשרי... 'הוא עבר הרבה'
- 'הוא בא עם מטען כבד עליו, אני לא יכולה לשאת את זה'...
ברור מאליו שאם אי פעם אתם תפגשו את הילדה שהייתה הילדה הכי
יפה בגן היא תגיד לכם שהיא מעולם לא התפרצה, משום שהיא מוחקת
הכל בשחזור לאחור, אפילו בפני עצמה היא משחקת את משחק
הנורמליות שלה...
ביום כזה נדיר שהיא רצתה לנפץ את כל הנורמות והדעות מסביבה:
היא חזרה אליו...
אבל גם 'היום שאחרי' הגיע וביום הזה היא שוב חזרה להיות הילדה
המפוחדת שרוצה שכולם יחשבו שהיא הכי בסדר בעולם.

ואני ראיתי את המאבק שמתחולל בתוכך, וגם כשאמרת לי שוב ושוב
'תפסיק לנתח אותי' זה לא שינה, אינספור הפעמים שאמרת את המשפט
ההוא לא שינה ולו דבר, משום שאני ראיתי אותך באמת, ראיתי אותך
באמת כבר מהיום הראשון.

קצת לפני כן הילדה הכי יפה בגן הגיעה לגיל תשע-עשרה, והוא
הזמין אותה לביתו...
היא לא ידעה כמה הוא השקיע, לא באמת, הוא רץ ממקום למקום, קנה
את המצרכים הטובים ביותר, את הפרחים היפים ביותר, הנרות
שמעוצבים הכי יפה, עמד ובישל ארוחה מושקעת, קנה בקבוק שמפניה,
ובעצם... הוציא את מעט הכסף שהיה לו לשרוד באותו החודש ואפילו
הלווה מחבר, אבל לא היה אכפת לו, הוא רצה ערב מושלם. לאחר מכן,
כשעבר כבר זמן היא הסתכלה אחורה ואמרה שהסלט היה יותר טוב
מהמנה העיקרית, באותו ערב היא התביישה לקחת את הפרחים
הביתה...
הילדה שהייתה הילדה הכי יפה בגן הייתה לחוצה מכל דבר וניסתה
להיראות בסדר, כמו תמיד. היא אפילו העירה בדרך לביתו הערות
שניסו לגרום לו להתרחק, אבל אצלו לא רואים דבר והיא לא ידעה
כמה היא פגעה בו בתחילתו של אותו ערב. כשנכנסו הביתה היא
נדהמה, היא לא הייתה רגילה לכל ההשקעה הזו, זה לא קיים בעולם
הרגיל שלה, אבל היא טרחה לבקש ממנו שוב ושוב ש'לא ייקח אותה
ברצינות', היא רק ילדה מפוחדת. הוא הבין אז, אם היא רק הייתה
יודעת שבובת הסמרטוטים הזו שהיא תפסה לעצמה מבין אותה
כל-כך...

עבר זמן, כתבתי לך סיפור ואת החלטת להישאר, התחילו ההערות
ה'מתקנות' אבל אני שתקתי כי אהבתי אותך, נכתב עוד סיפור כששוב
לא ידעת מה עושים כשאדם מתקרב מספיק כדי לראות אותך כמו שאת
באמת. את ראית בי בובת סמרטוטים, ילדה, אבל אני יודע שלא ידעת,
שלא במודע עשית את זה, בסך-הכל רצית להיות כמו כולם. החודשים
עברו ואת שנאת אותי בכל פעם שציינתי כמה זמן אנחנו ביחד, בכל
פעם ניסית להמעיט בערך של הקשר הזה ו'לקצץ' בזמן שהיינו ביחד.
כל-כך פחדת מקרבה, ילדה, שהיית בוכה רק מהמחשבה על להישאר עם
אדם שטוב לך איתו. כל-כך פחדת מקרבה, ילדה, שהתחלת לחפש מה לא
בסדר בי, וכמו לכל אדם, גם לי יש חסרונות, וכשמצאת אותם הדגשת
אותם, הדגשת אותם משום שפחדת כל-כך שמישהו אחר יראה אותם
לפנייך...

אני הייתי הכומר, המטיף, היועץ, הידיד הכי קרוב והחבר שלך, כל
זה טוב ויפה אבל הבעיה הייתה שאת רוב מאבקייך לקחתי על עצמי
ואת ציפית שאילחם את המאבק שלך לאורך כל הדרך. הלוואי שיכולתי,
ילדה, אבל המאבק הזה הוא שלך, זה לא 'את כנגד החברה' זה 'את
כנגד עצמך', החברה היא רק ההשתקפות, הפחד שלך מדעות שליליות
הוא רק הדעות השליליות שלך על עצמך...

הילדה הכי יפה בגן חזרה אליו באותו יום, וביום שאחרי היא חזרה
לבכות בכלוב נשמתה, הפחד שוב ניצח במערכה.

יום לפני כן את קיבלת החלטה, החלטת שאת רוצה להיות בקרבתי,
להרגיש אותי, להיות באמת איתי, אבל יום האתמול עבר ואת חזרת
לפחדים הישנים ומכיוון שידעת שאת רוצה להישאר לידי בחרת פשוט
לשנות את כל מה שחשבת שהחברה יכולה לראות בי כשלילי, הזמן עבר
והסלידה שלך ממה שלא בסדר בי לדעתך התפתחה ואז נוצרו
הוויכוחים, לא הכל היו החסרונות שבי, הרבה מאוד מכך היה אני,
ואני ידעתי על מה את צריכה להיאבק, ואת פחדת, פחדת מהגישה שלי,
מהאמון שלי בך, מהדרך בה אני רואה את החברה שכל-כך הרבה פעמים
הודית בלחש שאת מסכימה איתה למרות כל ההתנצחויות על כך.
ילדה, לא אהבת את המוזיקה שלי, שבשבילי היא הרבה יותר ממשהו
ששומעים ברקע - היא האמת שלי והדרך שלי. לא אהבת אותה בגלל
הכאב שהיא מבטאת, הניכור, והכי חשוב - השוני החברתי שבה.
לא אהבת את החברים שלי, כי הם היו קשורים ל'סגנון' שלי
ולמוזיקה שלי והם ביטאו את הניכור, הם ביטאו את העצמאות שאת
כל-כך פוחדת ממנה. לא אהבת - יותר נכון ממש היית מבועתת -
מסגנון הלבוש שרחשתי לו הערכה והיה הסגנון שלי במשך שנים מאותה
סיבה; זה הראה ניכור. אני לא אשכח את הפחד בעינייך כשראינו
בטיילת צמיד שאהבתי, לא אשכח את המילים שלך 'זה הרבה יותר
מסגנון לבוש ואתה יודע את זה!' לו רק ידעת כמה את צודקת, לו רק
הבנת מה באמת הפחיד אותך כל-כך, כשסיפרתי לך איך אני מתכנן את
ההופעה הבאה שלי, אמרת ש'אולי אני אהיה הראשון שאשנה את
הסגנון' כי פשוט לא רצית להודות שזה חלק ממני, ויותר מכך...
איפה שהוא כל-כך רצית להיות כזו בעצמך, מעבר לכל החבלים
החברתיים שקשרו אותך גם את רצית לעמוד מול כל העולם בצורה
המוזרה ביותר ולצעוק להם שלא אכפת לך מאף אחד וזאת את באמת.
כשרמזתי לך פה ושם שאני מבין, שאני רוצה לעזור, ניסית להכות בי
באותה הצורה, ניסית לנתח אותי פסיכולוגית, להסביר ממה נובעת
תחושת האינדיבידואליות החזקה הזאת והצורך הזה להיות שונה, אבל
לא קלעת מעולם למטרה האמיתית ובתוך תוכך ידעת את זה, משום
שבתוך תוכך רצית את אותו הדבר רק בדרכים אחרות...
ילדה, הגעת למצב שממש חשבת לא להגיע להופעה שלי אם תהיה כזאת,
ניסית - לא במודע - לשכנע אותי שחזרות עם להקה או פיתוח קול זה
לא חשוב כרגע, היית מבועתת מפחד כששמעת וראית אותי שר, פחדת
מהאמת שבכך, מהיופי שבמאבק, ולא רצית לראות בו מאבק דומה לשלך,
רצית לראות בו זוועה. היית איתי וחשבת לעצמך שאפילו לא תהיי
מסוגלת לראות הופעה שלי או להחזיק אלבום שלי אצלך... לא ראית
בזה משהו שהחברה תקבל... ופחדת מזה כל-כך...
ילדה, חשבת שתוכלי לשנות אותי בכדי שאהיה בובת הסמרטוטים הכי
יפה בעיני החברה, אבל נכשלת, ניסית להלביש אותי בבגדים של
החברה הגבוהה, בדעות של החברה הגבוהה, בדיבור, בהליכה, בישיבה
ובכל דבר אפשרי שמוערך בפני כולם, אבל את לא הבנת שלעולם לא
תצליחי. הבעיה לא הייתה איך החברה רואה אותי, הבעיה הייתה איך
את רואה אותי, איך את רואה אותי איתך, ומשום שפחדת להביט בעצמך
פחדת להביט באדם שהפך להיות כל-כך קרוב אלייך...

הילדה הכי יפה בגן הלבישה את בובת הסמרטוטים שלה בגדים יפים
ונאותים והביאה אותו הביתה. כשהמשפחה פרגנה היא הייתה בטוחה
שהם אומרים את זה רק בכדי לתמוך בה...

יכול להיות שעכשיו את שומעת מהם דעות שונות, שליליות יותר,
בכדי לחזק אותך, אבל אם כך המצב את לעולם לא תשאלי את עצמך אם
הם אומרים את זה בכדי לתמוך בך משום שהדעות השליליות על
הבחירות שלך מתקבלות תמיד כמובנות מאליו, זה מה שאת באמת חושבת
על עצמך.

הגיע יום ששוב רצית להיפרד ממני, ישבנו שנינו בוכים על ספסלים
מזוהמים במרכז העיר, הגעת עד אליי, שוב 'רצית-לא רצית' רק
שהפעם 'רצית-לא רצית' להיפרד ממני, בסוף נשארת, אם היית יודעת
כמה השתנה מאז, גם אני היית אשם, היה קשה לי לקבל את הדעות
שהפגנת כאילו במפגיע, את צורת הביטוי שלך, שיניתי את הגישה שלי
מקצה לקצה אבל את עדיין התייחסת לקשר בינינו כמו אל מלחמה,
רצית לאלף בובת סמרטוטים, בובת סמרטוטים שברגעים מסוימים הפכה
בעינייך לגיבור שנלחם בשבילך בפחדים העמוקים שלך, הגיבור
שהצליח להתעמת עם כלוב נשמתו, ילדה, כמה שנלחמתי עלינו זה לא
הספיק, בכל בעיה קטנה שבך שהצלחת להודות בה חזרת בך מייד לאחר
מכן והכחשת שאי פעם אמרת את הדברים. בתוך תוכך רצית להישאר
איתי, אולי אפילו אהבת אותי באמת, אבל על פני השטח היית חייבת
להוכיח לעצמך ששוב את טועה, שאנחנו לא מתאימים, לא ידעת איך
להתמודד עם קשר. בכל פעם שניסיתי לעזור, להעיר, לתקן, שנאת
אותי כל-כך... ילדה, אני רוצה שתדעי שחבר שעומד בצד ורק מפרגן
הוא לא חבר אמיתי, חבר אמיתי מתקן ומראה את הדרך כשצריך, אבל
היה לך קשה לראות את הדרך, פחדת ממנה פחד מוות, העדפת לראות
אותי כמובן מאליו, האמנת שלא משנה מה יקרה אני אשאר לצדך,
התייחסת אליי בזלזול משום שבתת-מודע שלך היית חייבת למצוא דרך
להרחיק אותי ממך. ילדה יפה, ברגעים הכי קשים את היית הגיבורה
שלי, עמדת לצדי, תמכת וחיבקת, ברגעים הכי קשים החומות נפלו
וראיתי אותך באמת, ראיתי אותנו באמת, ברגעים קשים שכחת מכל
העולם מסביב ונשארנו רק אנחנו, אני ואת, ואת היית מושלמת, אבל
מיד כשהרגע הקשה עבר החומות נבנו מחדש והכל חזר להיות אותו
הדבר. אני מעריך אותך על כך שעמדת לצדי ברגעים קשים, רוב
האנשים שסובבים אותנו היו בורחים דווקא ברגעים אלו, אבל הייתי
צריך אותך, אותך האמיתית, אותך שמאחורי החומות, אותך הייתי
צריך גם בשגרה.

הילדה הכי יפה באמת השתדלה, היא הגיעה אל בובת הסמרטוטים שלה,
לאחר שהיכה בה ההלם שבובת הסמרטוטים שלה הוא בעצם אדם, ואדם
מיוחד... שונה, אחד כזה שיודע מה נמצא מאחורי חומת ההגנה של
הילדה היפה. היא הודתה במגרעות שלה, היה לה קשה אבל היא
התאמצה, היא הגיעה אליו, הייתה חביבה לחברים שלו, והוא ידע שזה
קשה לה, הוא אפילו אמר לה שהוא גאה בה מאוד, היא ישנה אצלו,
חיבקה אותו, דיברה איתו על העתיד והפגינה כל-כך הרבה שמחה.

והלוואי שהסיפור שלנו על עלילות הילדה הכי יפה בגן ובובת
הסמרטוטים שלה היה נגמר כאן, אבל לצערנו הרב הוא ממשיך, קרו
עוד דברים ויש עוד דברים לספר...

ילדה יפה, היו לי עוד כל-כך הרבה דברים שלא הספקתי לספר לך, אם
רק היית יודעת כמה אני מבין אותך, אולי, אני אומר לעצמי, אולי
היא באמת אהבה אותי, אולי היא בדיוק כמו שאני הייתי פעם,
מבחינת הכלוב, זהו אותו הכלוב רק בנשמה אחרת, ההבדל היחיד הוא
הבן-אדם עצמו. האם ידעת שהאישה שביליתי איתה כמעט ארבע שנים,
האישה שהצליחה, אפילו מבלי לדעת את זה, לשחרר אותי מכלוב
נשמתי, האם ידעת שהיא ענדה טבעת אירוסין? האם ידעת שכשנפרדתי
ממנה אמרתי לה ש'אולי אני לא מספיק טוב, כי אני כל-כך לא בטוח
בעצמי, ואני לא יכול להמשיך ככה...' האם ידעת שאמרתי לה שמגיע
לה מישהו יותר טוב ממני? האם ידעת שגם לי כאב אחרי זה ממש
כאילו ירדתי לבקר בגיהנום?
האם המילים האלה מוכרות לך, ילדה יפה? האם את גם מרגישה את
הכאב?

הילדה הכי יפה בגן קמה בבוקר והחליטה ש'זה לא ילך', היא הבינה
שהיא לא מוכנה לשאת את המאבק הזה עם עצמה, היא הבינה שהיא
פוגעת בו, היא לא ידעה שהוא מוכן לתמוך בה במאבק שלה אם היא רק
תחליט להילחם בכלוב הזה שסוגר אותה וחונק אותה, הילדה הכי יפה
רצתה חופש, אז היא ברחה, ברחה חזרה אל כלוב נשמתה.

הילדה שהייתה פעם הילדה הכי יפה בגן קמה והתלבשה. היא הלכה,
כבר כמעט סגרה את הדלת מאחוריה, הוא קרא לה לחזור, שרוע מתחת
לשמיכה, לא לבוש, מרגיש שהשטן בכבודו ובעצמו החליט לבקר בביתו
באותו בוקר מקולל. היא חזרה בחזרה, אמרה לו שהיא לא יכולה
להיות איתו יותר והלכה.
הילדה הכי יפה לא חזרה יותר. היא נשארה ילדה, ילדה קטנה
ומפוחדת שרק רוצה חיבוק חם...
הילדה שהייתה פעם הילדה הכי יפה בגן אמרה לו שהיא עדיין אוהבת
אותו אבל זה נגמר, היא לא יכולה יותר...

אם רק ידעת כמה בכיתי, אם רק היית מבינה את הכאב שאני מרגיש,
את הגעגועים, את זה שלא הייתי מסוגל לקום ולחזור לצבא, את זה
שכל דבר קטן מזכיר לי אותך, את זה שבכל פעם שאני עוצם עיניים
אני רואה אותך מתלבשת והולכת, את ההרגשה שלי: האם אני באמת
כל-כך נורא שאת לא מסוגלת לסבול את הנוכחות שלי? כנראה שכן...
את התפילה הזו שחוזרת שוב ושוב בפי, שאני אתעורר ואגלה שזה היה
רק חלום נוראי...
אני מבלה את זמני בכך שאני לא מסוגל לישון, לא מסוגל כמעט
לאכול, מעשן שלוש-ארבע  קופסאות סיגריות ביום, ובוכה...
ובוכה... ובוכה...
אני לא אותו אדם שהייתי כשהכרת אותי, הדברים השתנו, ילדה יפה,
אני אהבתי אותך באמת וכנראה שאני עדיין אוהב אותך נורא, אולי
אפילו יותר מדי... אבל כשאמרתי לך שמגיע לי יחס הוגן, צדקתי,
אבל רציתי אותו ממך...

את היית הילדה הכי יפה בגן, ובשבילי את עדיין האישה הכי יפה
והילדה הכי יפה שאי-פעם ראיתי. אני לא יודע אם אי-פעם נחזור
להיות ביחד, אני בטוח שלעולם לא נהיה ידידים, אני לא אהיה
מסוגל לראות מישהו אחר מחבק אותך. אני לא בטוח שאני מסוגל
לחזור אלייך גם אם תרצי. אני יודע שאני אוהב אותך, אני יודע
שכואב לי. אני מקווה שיום אחד תפרצי את הכלוב הזה שאת נמצאת בו
ואני גם יודע שרק ביום ההוא את תביני כמה פגעת בי, אני מתפלל
שאני אהיה אותו אדם שיהיה לצדך ברגע שתשתחררי מכלוב נשמתך,
ואני רוצה שתדעי שמעולם לא חייכתי אלייך חיוך של רחמים, אהבתי
אותך באמת והצטערתי לגלות שאני הייתי בובת סמרטוטים, מקווה
לפחות שהייתי בובת סמרטוטים שאהבת... ויודע שיותר לעולם לא
אהיה בובת סמרטוטים, לא שלך ולא של שום אדם בעולם. שילמתי מחיר
כבד על כך שאני אדם שמשקיע את כל נשמתו במישהו שהוא אוהב ומגיע
לי לפחות יחס הוגן, אני רציתי אותו, כל-כך רציתי אותו ממך...

הילדה הכי יפה קיללה את עצמה על הכלוב שלה אבל לא באמת רצתה
לצאת ממנו, בטח לא עכשיו, כשהיא מרגישה לבד כל-כך...

את יודעת, ילדה יפה... שכמו שבאמנות לפעמים היופי מתבטא
בפשטות, כך גם בחיים הרצון והצורך העז להיות 'נורמלי' כמו כולם
הוא בעיה, לפעמים האי-נורמליות בחברה הוא הדבר הנורמלי והטבעי
ביותר, והלוואי שהיית מבינה שאין לך מה לפחד מכך, את הצורך שלך
להיות כמו כולם החברה רואה, ולכן הם רואים בך שונה מהם, תהיי
עצמך ומי שיקבל אותך הם האנשים שראויים להיות לידך...

עוד מעט יומולדת עשרים לילדה שהייתה הילדה הכי יפה בגן והיא
נוסעת חזרה הביתה, נכנסת למיטה... ובוכה...

הסיפור הזה מוקדש לאישה שבתוכה היא הילדה הכי יפה בצה"ל...