יותר משהייתי בא לבית אימי ואבי
הייתי הולך אל כל שהלך
לא היה שם אבי
גם רוחה של אימי לא נשבה
הבית היה פח
על מפח נפשי היה אחי הצעיר
פורש את מחצלת הזמנים
הקרים
ומוליך מפתחות מחלידים כחרוזים
של אבן במחרוזת שהייתה אחוזת
נפש בידיי אבי
אז היו המראות שבים
עולים על ידיי אבי

שהיו מוליכות משיבות בשנים
מעגלים חוזרים בטבעת הזמנים
אז המראות באו בי צפים ומציפים
זכרונות דבריי בית אבי
הנכרכים למחרוזות
שאמר לכל החרוזים יש מקום כבית
העשוי מאבנים
וכפות ידיים מיובלות אותם חצבו

אל תתבונן בני במחרוזת
ועל כך כי אביך מוליך ומשיב באבניה
מחזורים
גם האבנים הקטנות המונחות
במחרוזות ונעים מעגלים
היו פעם צאצאים לסלעים
היו להם ידיים אותם גילפו
והפכו לאבנים
וכך אני אוחז בשרידים הזוכרים
סלעים
גם אבן קטנה עת יוליך
האדם הלוך ושוב נטועה
הייתה בצוקי הזמנים
ואנחנו המחרוזות
זכרונות ביד האלוהים
ואני זכרונותיי בדברי אבי
מעלה ומביא
כמה אפשר ואזכור בעת הזו
הערב ירד והרוח נשב
והקור בא בכל
כיסה ברוחי ונשב
בצרור המפתחות המחלידים
שם ראיתי דמעותיו של אחי
נקוות כמנהג הנשים
שלא שכח מאומה
מדברי אמי
בשעה והיה מוליך בצרור
מפתח ועוד מפתח
השיכבות היו נעות כחרוזים
בזמנים והיו משילים אפר החלודות
מריקמת המפתחות
אז המתכות עלו מנצנצות
כמחרוזת ביד אבי

מפתחות חדרי ליבי

מאת: ווליד מאהר
מתוך "דרך המגורשים"
תרגום: אדם קדם

כל הזכויות לתרגום שמורות לאדם קדם.